מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

סיפורו של רחוב

נאות גנים (שיכון ותיקים)

שכונת נאות גנים (שיכון ותיקים) הוקמה כשכונת פועלים בשנת 1950-1951, עבור פועלים  ותיקי ם בארץ העיר, בין השאר כדי לאפשר מגורים לעובדים באזור התעשייה קריית אליעזר הסמוך לשכונה. הבתים נבנו על ידי חברת שיכון עובדים בשיתוף עם סולל בונה.

בחלקה הדרומי של השכונה שכנה מעברת צריפים בשם 'עמליה', או בכינויה: 'הצריפים'. עם הזמן הצריפים הפכו לבתים והשתלבו במסגרת השכונתית. הרכב האוכלוסייה היה מגוון: יוצאי אירופה, יוצאי מדינות ערב ואסיה, יוצאי תימן ולא מעט ילידי הארץ. בשנות האלפיים נקבע השם 'נאות גנים', הודות לריבוי הגנים הציבוריים בשכונה. 

דני דביר, שעלה לארץ במבצע 'עזרא ונחמיה', מספר בספרו 'צוף הדבורה' על מורה אחת בשם אורה כרמי מבית הספר אלומות, שטיפחה אותו והכירה ביכולותיו למרות חוסר ידיעותיו. וכך הוא מתאר את שכונת הצריפים: "היינו מראשוני המשפחות בשכונת הצריפים. בתחילה היה זה רחוב בודד בשם 'קיבוץ גלויות' שמשני צדדיו נבנו צריפים בצמדים. כל צריף דו משפחתי כלל שני חדרים קטנים, שירותים משותפים למקלחת ומרפסת. לא היו מערכות ביוב, מים וחשמל. שדה פראי הקיף אותנו ובסמוך חורשת אקליפטוס ופרדסי פרי הדר. ואדי עמוק הפריד בין שיכון הוותיקים לשכונת הצריפים החדשים שנבנו. עולים מכל התפוצות התגוררו בשכונה, עיראקים, מרוקאים, טוניסאים, טריפוליטאים, תימנים, פרסים, כורדים ואפילו שתי משפחות יוצאות הונגריה. זה היה בליל ססגוני של תרבויות. כל אחד דיבר בשפתו, שמר על המסורת שלו, על לבושו ועל מאכליו. לא בכדי זכה הרחוב שהקיף את שכונתנו לשם 'קיבוץ גלויות'".

לרווחת תושבי השכונה, שרבים מהם השתייכו להסתדרות העובדים, הוקמו כמה מוסדות קהילתיים שנתנו מענה כלכלי, תרבותי וחינוכי, ביניהם צרכנייה שיתופית שפעלה עד שנות השישים, בית קולנוע 'מקהל' ובית דוידסון. הישיבה התיכונית של בני עקיבא הוקמה בלב השכונה.  

קבוצת כדורגל שהורכבה מבני השכונה נקראה 'הפועל נתניה'.
בית העלמין נתניה שוכן בגבולה הדרומי של השכונה.
 

רחובות בשכונה