מאורעות תרפ"ט
מוכתר הכפר אום חאלד בזמן המשא ומתן לקניית הקרקע
עד סוף שנות העשרים אזור השרון מצפון לכפר סבא והרצליה, עד חדרה, היה ריק מיישובים יהודיים. למרות זאת, במהלך החורף של שנת 1929 הגיעו החלוצים הראשונים לנתניה, בפסח הגיעו גם המשפחות ונוצר מאהל 'שכונת האוהלים' מתיאורים בני התקופה עולה כי התנאים היו קשים ביותר. שלמה שפיגל תיאר התנאים של אותה תקופה: " עם בוא החורף גברו רוחות הים. הסערות "העיפו" גבעות חול והאילנות הרכים היו נשארים תלויים באוויר, כשרק שרשיהם נעוץ בקרקע. באביב לא נראו כמעט עלים על האילנות. מלאי ייאוש התהלכנו בין העצים, מחפשים מוצא והצלה למטעינו. לא ידענו אם להמשיך ולנטוע או להפסיק. בין מתיישבי כפר יונה היו כאלה, שאמרו לנו מתוך שמחה לאיד: "אם רוצים אתם מעט עלים, נוכל לשלוח לכם מפרדסנו בכפר יונה"
(מתוך: עת עלינו לנתניה - כ"ה שנים לעלייה על הקרקע).
הביצות שהתהוו בשל אי ניקוז מי הגשמים, הקדחתשהפילה למשכב, רוחות חזקות מן הים, הריחוק מכל ישוב יהודי וקשיי הגישה למקום - כל אלה העמידו בספק את סיכוייה של נתניה לשרוד. עובד בן-עמי כתב בזיכרונותיו: "כולם הוציאו דיבת המקום: האדמה הזאת לא תצמיח כל זרע וכל עץ. רוחות הים המלוחות ישמידו כל עלה ירוק שיותיר רוח הקדים, הרוחות המנשבות מביצות הפאליקיכריעו כל כוח אנושי, והיתושים יתישו את כוח הגברים והנשים. הטף אשר יוולד לכם יפול כשיבולים אחרי חרמש הקוצרים" (מתוך: עובד בן עמי, ת"ש, נתניה - בירת-השרון, הוצאת ועדת התרבות של מועצת העיר נתניה)
מחלת הקדחת הייתה הגורם המאיים ביותר אותו זמן. 17 מתוך 30 המתיישבים חלו בה, המטבח נסגר כי גם בעליו חלה, וכל החברים רעבו. מקצת המתיישבים נאלצו לעזוב כדי למצוא מרפא במקומות ישוב מסודרים. גורם נוסף שהכתיב את מספר האנשים הייתה כמות העבודה במקום. (מתוך: משה שקד, תשל"ה - משה שקד - ספר זכרון, עמ' 44)
אלה שנשארו הקימו לעצמם אוהלים על הגבעה והתחילו לחרוש את 150 הדונם הראשונים. בחודש אפריל, כשניטע פרדס אבו שדיד, נוצר מוקד תעסוקה חדש ונוספה קבוצה של 20 פועלים נוספים. בסוף יולי נמסר ששטחי "הנוטע" הורחבו עם סיומו של מו"מ עם ההנהלה הציונית לנטוע עבורם 230 דונם נוספים.
באוגוסט 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט במקומות שונים בארץ. בפרוץ הפרעות היו בנתניה 16 מתיישבים בלבד. חלקם החלימו בת"א מן הקדחת ואחרים נטשו בגלל המתיחות. כשגברו השמועות על מהומות בטול כרם והסביבה עזבו המשפחות ובנתניה נשארו רק הגברים. ערב המאורעות אסף השייח' צאלח אבו חמדאן את המתיישבים לביתו, תחת חסותו. באותו זמן פנה עובד בן עמי, ששהה אותה עת בפתח-תקווה, אל שפושניק, שומר הישוב, וביקשו להעביר את המתיישבים למקום בטוח. במקביל פנה בן-עמי, שלא ידע מה קורה במושבה, לשגרירות האמריקאית וביקש שתדאג לפינוי הישוב בטענה שהמקום הוא רכוש אמריקאי בזכות פטרונו, נתן שטראוס. השגרירות פנתה למשטרה הבריטית ואלו הגיעו בלילה לפנות את החוסים מביתו של השייח', אך לא מצאו איש. מסתבר שבאותו יום פנו אנשי טול כרם אל השייח' ואיימו לרצוח את כל הגברים בכפר אם לא יוסגרו היהודים לידיהם. אמונים על מצוות אביהם הבריחו בניו של השייח' את אנשי נתניה כבר באותו לילה דרך חוף הים לחדרה והרצליה.
בזיכרונותיו סיפר בן עמי כי המאורע כולו פגע מאוד בכבודו של השייח' הזקן והוא נפטר עוד באותו לילה. ההיעדרות לא ארכה זמן רב, כעבור שבוע החלו לחזור חלק מן המתיישבים, ולהפתעתם מצאו שבניו של השייח' טיפלו בפרדס הצעיר והשקו את הנטיעות בהעדרם. (מתוך: משה שקד,תשל"ה, ספר זכרון - משה שקד, עמ' 45).
לסיכום ניתן לומר כי היישוב לא סבל קשות מהמאורעות, והתפתחותו לא נפסקה בשל כך. במהלך החודשים שקדמו הספיקו המתיישבים להתארגן התארגנות ראשונית; ערב המאורעות נערכה הגרלת הקרקעות אחרי הפרצלציה הראשונית שנעשתה ע"י המהנדס קסלמן מתל אביב.
איתמר בן אב"י כתב בדואר היום, בט"ו תמוז תרפ"ט,לאחר חלוקת הקרקעות בנתניה: "מה גאים ומה רעננים היו שישים הגיבורים שהצטופפו יחדיו - איש, אשה וטף - מסביב לאוהל המרכזי, אשר נבחר ביום ההוא להיות "אוהל המועד" לנתניה המתחילה... צריך היה לראותם שם, על רמת הכיכר, שבה הוקמו עשרת האהלים, לאותם מבאי כח שישים המתנחלים הראשונים שעברו כבר לכפרם החדש עם כל כבודתם אתה... כשסוף סוף הונחו הפתקים בכיפתו של השוחט, וכשהובאה אל השולחן הצולע הבכירה שבילדות המחנה; לכשהוצאו הפתקים, אחד לאחד ומספרם הטמיר מתגלה פתאום: עשרה לפלוני, עשרים לאלמוני, אחד לקב' ד', שניים לקבוצה ו'; וכל אחד מהמתנחלים יודע עכשיו בדיוק מה נפל בגורלו ואז יניח את ראשו למנוחה" (מתוך: עת עלינו לנתניה - כ"ה לעלייה על הקרקע - ארכיון עיריית נתניה).
אחרי המאורעות נמשכו כל הפעולות כסדרן, החלו ההכנות לבניית הבתים הראשונים במימון להלוואה מבנק "בני בנימין", התחילו בחפירת הבאר השנייה והקמת מכון המים -"מי שרון". גם השרות הרפואי סודר עם חתימת החוזה עם ההסתדרות הרפואית 'הדסה' והקמת קופת חולים עממית. כן נבחר 'וועד המושבה', הגוף המוניציפאלי המקומי הנבחר שעומד בקשר עם הנהלת "בני בנימין" וממשיכים בפיתוח המושב אחרי הנחת אבן הפינה לבתי המתיישבים בחג סוכות תר"צ.
הביצות שהתהוו בשל אי ניקוז מי הגשמים, הקדחתשהפילה למשכב, רוחות חזקות מן הים, הריחוק מכל ישוב יהודי וקשיי הגישה למקום - כל אלה העמידו בספק את סיכוייה של נתניה לשרוד. עובד בן-עמי כתב בזיכרונותיו: "כולם הוציאו דיבת המקום: האדמה הזאת לא תצמיח כל זרע וכל עץ. רוחות הים המלוחות ישמידו כל עלה ירוק שיותיר רוח הקדים, הרוחות המנשבות מביצות הפאליקיכריעו כל כוח אנושי, והיתושים יתישו את כוח הגברים והנשים. הטף אשר יוולד לכם יפול כשיבולים אחרי חרמש הקוצרים" (מתוך: עובד בן עמי, ת"ש, נתניה - בירת-השרון, הוצאת ועדת התרבות של מועצת העיר נתניה)
מחלת הקדחת הייתה הגורם המאיים ביותר אותו זמן. 17 מתוך 30 המתיישבים חלו בה, המטבח נסגר כי גם בעליו חלה, וכל החברים רעבו. מקצת המתיישבים נאלצו לעזוב כדי למצוא מרפא במקומות ישוב מסודרים. גורם נוסף שהכתיב את מספר האנשים הייתה כמות העבודה במקום. (מתוך: משה שקד, תשל"ה - משה שקד - ספר זכרון, עמ' 44)
אלה שנשארו הקימו לעצמם אוהלים על הגבעה והתחילו לחרוש את 150 הדונם הראשונים. בחודש אפריל, כשניטע פרדס אבו שדיד, נוצר מוקד תעסוקה חדש ונוספה קבוצה של 20 פועלים נוספים. בסוף יולי נמסר ששטחי "הנוטע" הורחבו עם סיומו של מו"מ עם ההנהלה הציונית לנטוע עבורם 230 דונם נוספים.
באוגוסט 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט במקומות שונים בארץ. בפרוץ הפרעות היו בנתניה 16 מתיישבים בלבד. חלקם החלימו בת"א מן הקדחת ואחרים נטשו בגלל המתיחות. כשגברו השמועות על מהומות בטול כרם והסביבה עזבו המשפחות ובנתניה נשארו רק הגברים. ערב המאורעות אסף השייח' צאלח אבו חמדאן את המתיישבים לביתו, תחת חסותו. באותו זמן פנה עובד בן עמי, ששהה אותה עת בפתח-תקווה, אל שפושניק, שומר הישוב, וביקשו להעביר את המתיישבים למקום בטוח. במקביל פנה בן-עמי, שלא ידע מה קורה במושבה, לשגרירות האמריקאית וביקש שתדאג לפינוי הישוב בטענה שהמקום הוא רכוש אמריקאי בזכות פטרונו, נתן שטראוס. השגרירות פנתה למשטרה הבריטית ואלו הגיעו בלילה לפנות את החוסים מביתו של השייח', אך לא מצאו איש. מסתבר שבאותו יום פנו אנשי טול כרם אל השייח' ואיימו לרצוח את כל הגברים בכפר אם לא יוסגרו היהודים לידיהם. אמונים על מצוות אביהם הבריחו בניו של השייח' את אנשי נתניה כבר באותו לילה דרך חוף הים לחדרה והרצליה.
בזיכרונותיו סיפר בן עמי כי המאורע כולו פגע מאוד בכבודו של השייח' הזקן והוא נפטר עוד באותו לילה. ההיעדרות לא ארכה זמן רב, כעבור שבוע החלו לחזור חלק מן המתיישבים, ולהפתעתם מצאו שבניו של השייח' טיפלו בפרדס הצעיר והשקו את הנטיעות בהעדרם. (מתוך: משה שקד,תשל"ה, ספר זכרון - משה שקד, עמ' 45).
לסיכום ניתן לומר כי היישוב לא סבל קשות מהמאורעות, והתפתחותו לא נפסקה בשל כך. במהלך החודשים שקדמו הספיקו המתיישבים להתארגן התארגנות ראשונית; ערב המאורעות נערכה הגרלת הקרקעות אחרי הפרצלציה הראשונית שנעשתה ע"י המהנדס קסלמן מתל אביב.
איתמר בן אב"י כתב בדואר היום, בט"ו תמוז תרפ"ט,לאחר חלוקת הקרקעות בנתניה: "מה גאים ומה רעננים היו שישים הגיבורים שהצטופפו יחדיו - איש, אשה וטף - מסביב לאוהל המרכזי, אשר נבחר ביום ההוא להיות "אוהל המועד" לנתניה המתחילה... צריך היה לראותם שם, על רמת הכיכר, שבה הוקמו עשרת האהלים, לאותם מבאי כח שישים המתנחלים הראשונים שעברו כבר לכפרם החדש עם כל כבודתם אתה... כשסוף סוף הונחו הפתקים בכיפתו של השוחט, וכשהובאה אל השולחן הצולע הבכירה שבילדות המחנה; לכשהוצאו הפתקים, אחד לאחד ומספרם הטמיר מתגלה פתאום: עשרה לפלוני, עשרים לאלמוני, אחד לקב' ד', שניים לקבוצה ו'; וכל אחד מהמתנחלים יודע עכשיו בדיוק מה נפל בגורלו ואז יניח את ראשו למנוחה" (מתוך: עת עלינו לנתניה - כ"ה לעלייה על הקרקע - ארכיון עיריית נתניה).
אחרי המאורעות נמשכו כל הפעולות כסדרן, החלו ההכנות לבניית הבתים הראשונים במימון להלוואה מבנק "בני בנימין", התחילו בחפירת הבאר השנייה והקמת מכון המים -"מי שרון". גם השרות הרפואי סודר עם חתימת החוזה עם ההסתדרות הרפואית 'הדסה' והקמת קופת חולים עממית. כן נבחר 'וועד המושבה', הגוף המוניציפאלי המקומי הנבחר שעומד בקשר עם הנהלת "בני בנימין" וממשיכים בפיתוח המושב אחרי הנחת אבן הפינה לבתי המתיישבים בחג סוכות תר"צ.