לבנים היו אופניים, בנים מרכיבים בנות וכל מיני שטויות אחרות, בנים שחקו כדורגל, הזמן לא עומד וצריך להרחיב את החברה על ידי שתוף צעירים שהגיע ולנתניה במשך והזמן והתגבשנו. לחברה הצטרף בחור שהגיע מאנגליה משפ' סילמן והוא הציע שנפגש אצלו בבית כי יש מקום לכך, ואז לתת לפעילות גם תוכן. המורה למוזיקה מר בר-זימרה לקח חלק בזה. מדי פעם הזמין מוזיקאים מחוץ לנתניה להעשיר את הגישה למוזיקה קלסית ונושאים שונים נוספים. בקיץ יורדים לים טובלים בים ומכינים תירס חם, שרים שירים ישראלים ועושים שמח. פעילות נוספת זה הצטרפות לאירגון ההגנה.
בזוף שנות השלושים חווינו חוויה נפלאה, עם עלית היהודים מגרמניה, חלק מהם הגיע לנתניה ובנו בה את ביתם, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי רוח, ביניהם היה ד"ר פרנק, רופא ילדים, ורעייתו, מוזיקאית. איני זוכרת איך נוצר הקשר, הוא התחבר לקבוצה ואמר: אנחנו אוהבים נוער וצעירים ורוצים תרום, אתם יכולים לבוא אלינו ונהנה כולנו ביחד (לכם היו שני ילדים בגילנו). הם אכן תרמו לנו והנעימו את הזמן. לאחר הכרות יותר טובה העלה רעיון לבחור מחזה של שקספיר "חלום ליל קיץ". נדהמנו אך זה נשמע יפה. לא ידענו לאן אנחנו הולכים אך התשובה היתה חיובית. השאלה שנתבקשה היתה מי יתרגם מאנגלית לעברית. לשמחתנו חבר מהקבוצה עודד בורלא (בנו של הסופר בורלא) לקח על עצמו את המלאכה. כשהתרגום היה מוכן, ד"ר פרנק החל בחלוקת התפקידים. החזרות החלו בביתם, עבודת צוות למופת בסדר יֶקִי משמעת מדהימה והתמדה (שמחת יצירה) משך הזמנה כשנתיים. ליווי מוזיקלי להצגה הוא גייס חברים מבית-יצחק שהיו נגנים מקצועיים ובמקביל הכינו את התפאורה, התלבושות וחזרות על במת קולנוע אסתר ובקיץ 1941 העלנו את המחזה בהצלחה. הביקוש היה גדול וההצגה הועלתה פעם נוספת לנתניה והסביבה.
החברה התבגרו והתחילו להקים משפחות. נשארנו חברים, המעטים שעדיין בחיים, עד 120, נשארנו בקשר.

מפי שרה גוט (אפשטיין)

באמצע שנות ה-40 לאחר תום מלחמת העולם השנייה, חל משבר בתנועת הקייטנים לנתניה, חיילים בריטיים הפסיקו לפקוד את המקום ואילו עולים חדשים החלו להגיע. מצב בתי הקפה היה בכי רע, בעלי מסעדה/קפה גלינה שהיה בכיכר פוט (ככר העצמאות), נקטו יוזמה והפכו את בית הקפה לאולם קולנוע, קולנוע סטודיו. ההצלחה הייתה גדולה, סרטים באותה תקופה היו להיט ובהמשך נפתח אף קולנוע קייצי, חצר ללא גג ומסך להקרנה.