בראשית שנת תרצ"ד (1934) מנתה עדת התימנים בנתניה כמה עשרות נפשות. כך כתב עובד שאער מראשוני שכונת שכונת בן ציון: "שונים היינו מבני המושבה, על כן חפצנו להיפרד מעליהם ולהתרכז במקום אחד בו נוכל לשמור על מנהגינו ומסורת אבותינו, כפי שהיינו רגילים לה עוד בשבתנו בתימן", ולכן בשנת 1934 הקימו את שכונת בן ציון.
הזינוק והמפנה בכיוון העירוני של נתניה חלו בשנים 1932 - 1935. במשך שלוש שנים גדלה אוכלוסיית נתניה פי חמישה, והיא הפכה מכפר קטן של פרדסנים, ליישוב הגדל במהירות ומשנה את דמותו.
במרכז התהליך הזה עמד השגשוג בענף ההדרים, שהפך את השרון מאזור כמעט בלתי מיושב לאזור חקלאי הצפוף והמשגשג בארץ. נתניה לקחה חלק חשוב בהתפתחות זו , ובשנת 1935 התפרסו פרדסיה על שטח של 4700 דונם.
התפתחותה של נתניה הביאה לעליות קבוצות שונות לעיר, כגון: עליית סידקוב, שהיתה קבוצה של עולים בעלי משפחות שעלו לארץ ישראל בשנת 1935 - 1936 מהאיזורים הכפריים של גליציה בעזרת "התאחדות האיכרים". עלייה זו כונתה עליית סידקוב ע"ש מארגן הקבוצה יששכר סידקוב מרחובות. מטרת העלייה היתה לעודד את עלייתם של יהודים בעלי ידע והבנה בעבודה חקלאית. חלק מקבוצה זאת באה לעבוד בנתניה ולבסוף התיישבה בה.
התקדרות שמי ארופה עם עליית הנאצים לשלטון הביאה יהודים רבים, מהם בעלי הון למסקנה שאך ורק בארץ ישראל ימצאו מנוח, עלייה זו נקראה העלייה החמישית, שחלק הגיעו לנתניה.