בחוברת "עת עלינו בנתניה" מספרת ציפורה ברונשטיין על הימים הראשונים כמורה בנתניה: "בית הספר שבו שימשתי מורה ראשונה, כלל שלוש כתות וגם ן ילדים, וכל אלה הסתופפו בחדר בן ד' על ד' ובמטבח מפוייח. בחדר השני, שמחצית וילון המפרידה בינו ובין הכיתה - היה גר בעל הבית.
מחצית מהילדים, שהיו בגיל הגן, שוכנו בחדר והושבו על מחצלת, ואילו הנותרים, סודרו במטבחון, בו הוכנסו כמה כסאות רעועים, שלא הספיקו אלא לילדים אחדים. הנותרים הושבו אף הם על מחצלת. כדי לא לפגוע בחוש הצדק שלהם, הנהגתי תורנות בישיבה על כסאות.
עם ריבוי התלמידים, הוחמרה בעיית הריהוט. כינסתי את הילדים לאספה והחלטנו "לארגן" תוספת ריהוט בכוחות עצמנו. בדרך זו הובאו תיבות, פחים ולוחות - עץ, ששימשו ככסאות, עד ל "כשירחיב". נקל להבין, מה נעימה היתה ההוראה לקול חריקת התיבות ותפיפת הפחים... אבל הסתגלנו, והילדים גילו הבנה והקשיבו לשעורים. באתי אל ועד המושבה בדרישות בלתי פוסקות לשיפורים, הן בריהוט והן בתוספת כח הוראה.
את התמיכה המוסרית העירית לדרישותי קבלתי דווקא מאיש שלא היה חבר הועד אבל גילה הבנה ומסירות רבה לביסוס החינוך, הלא הוא ידידנו בועז דנקנר.
אכן, קשה היתה ההתחלה, אבל המאמץ והסבל של הימים הראשונים נתנו פרי תפארת"
(מתוך: "עת עלינו לנתניה - כ"ה שנים לעליה לקרקע", 1954, ארכיון עיריית נתניה).
בועז דנקנר מראשוני נתניה כתב "בעת עלינו לנתניה" על ניצני המפעל החינוכי: "עם השתקעותי בנתניה הייתי רגיל ללוות את שני פעוטי למוסד החינוכי שבמקום. לרשות בית הספר עמדו שלושה חדרים: באחד גן ילדים לבני 3- 5 בחדר השני כתות א', ב', ג' לבני 6- 9 שנים ובחדר השלישי ל"מבוגרים" בני 10 - 13 שנים. ועל כולם מנצחת עמלה שחורת שיער מבנות ירושלים, הלא היא המורה ציפורה. התבוננתי מקרוב לסדר עבודתה של המורה, והרי תיאורו לפניכם: משעשעת את פעוטי הגן שבחדר הראשון מקנה את הא"ב וכללי החשבון הראשונים בכתה השניה מלמדת פרק בתנ"ך - שופטים וישעיהו - בכיתת "המבוגרים". והמורה אינה יושבת אף לרגע במקום אחד. כל הזמן מתרוצצת - מושיבה פעוט על הסיר מפייסת שני ילדים נצים - כל זה בחדר הגן. ומיד אצה לחדר השני: מתקנת את החשבון ושוב דוהרת לחדר השלישי... מכל הכיתות בוקעת צעקה אחת: מורתי מורתי!..." (מתוך: "עת עלינו לנתניה - כ"ה שנים לעליה לקרקע", 1954, ארכיון עיריית נתניה).
בזכרונותיה של המורה ציפורה ברנשטיין נכתבו מספר אנקדוטות: "כדי שנוכל לקיים את הלימודים כסדרם בילו ילדי הגן חלק מזמנם ללא השגחה. אסור מוחלט חל על כל הפרעה בזמן הלימודים. יום אחד כאשר הייתי עסוקה עם כיתותי וידי מלאות עבודה, נכנס לכתת בית הספר יגאל הקטן. שלחתי לעברם מבט נוזף, אך יגאל לא מש ממקומו. ביקשתי לחכות עד אשר אתפנה. אך הוא בשלו. דבר דחוף לו אלי ואין לדחותו. ראיתי שלא אוכל לשכנעו לעזוב את חדר הכתה וביקשתיו לספר לי את הדבר אשר אין לדחותו אפילו לרגע".
"מורתי, אמר יגאל בקולו הדק, הדודה ליזה מטגנת חצילים וחדר הגן מלא עשן. אי אפשר לצאת החוצה כי הגשם יורד והקור עז. נכנסתי לכתת הגן וחשכו עיני. ענני עשן כבר חדרו מבעד הוילון אשר הפריד בין מטבחה של הדודה ליזה לבין כיתת הגן ובתוך העשן נעו התלמידים כבתוך ערפל כבד. איוררנו את הגן ובקשתי מדודה ליזה לטגן את החצילים מחוץ לשעות הלימודים".
סיפור נוסף שכתבה ציפורה על לימודים תחת העץ: "בחצרו של האדון פטקין גדל עץ עבות כבד צמרת. בימות הקיץ החמים כאשר המחנק בכיתה היה רב היינו לומדים בצל העץ, כי החום הכבד גוש אותנו מחדר - הכיתה. ישובים על הקרקע, המחברות על ברכנו, קראנו, כתבנו, תרגלנו חשבון וסיפרנו מסיפורי המקרא טבעי נראה לנו הדבר לקיים בית הספר בחיק הטבע".
ציפורה ברונשטיין הוסיפה לספר על החיים בבית הספר.: "הכול בגלל מטאטא אחד - מדי ערב נהגתי לגשת אל ועד המושבה ולחזור על בקשותי; תנו לי כסאות לתמידים. כי אין לנו די כסאות, הבו מטאטא! כי אין במה לטאטא את חדרי הכתות. תנו לי דלי לשאוב בו מים, כדי שאוכל לשמור על הנקיון! וכך חזרתי ובקשתי עד אשר עייפו אנשי הוועד והפכתי בעינהם למטרד. מדי ערב היה משה שקד, ראש הוועד, חוזר ואומר: צפורה אינך מבינה כי אין לנו כסף!. ואני בשלי: האינך מבין שאי אפשר ללמד ללא כסאות, שולחנות ויש צורך לטאטא את החדרים. ימים רבים נמשכו הפצרותי עד אשר עמדנו להשבית את הלימודים. רק כך הגענו לפשרה: על כל עשרים תלמידים אקבל עשרה כסאות. מטאטא ודלי קיבלתי בו ברגע". (מזכרונות צפורה ברונשטיין).