"מצאנו מים"
באר המושבה ומגדל המים
אדמת "אום חאלד", היא נתניה, הייתה אדמת חולות וטרשים, ללא כל מקור מים חיים זולת מימיה של באר קטנה באום חאלד שנמצא ממזרח למושבה ונסתם עם פינוי הכפר הערבי בפרוץ מלחמת העצמאות תש"ח 1948.
מייסדי המושבה קיוו למצוא מים בתוך זמן קצר ואכן מיד לאחר הקמת המושבה 18 בפברואר 1929 ניגשו לחפירת באר באזור המרזבה [קרן הרחובות יהלום - וייצמן, פינת השוק].
"לאחר יום עבודה מייגע, היו מתיישבי נתניה בעלי העגלות, עתים לכיוון הכפר אום חאלד למלא את החביות ואלו הספיקו לצורכי הבית ולהשקיית בעלי החיים. בסוף 1928 נשלחו אל האדמה השוממה שנרכשה ארבעה פועלים, כורי הבאר הראשונים, ובמורד גבעה בודדה נטו את שני אוהליהם הקטנים והתחילו במלאכתם - גילוי מקור מים. המנצח על המלאכה היה משה שקד, צעיר אמיץ ופעיל." [מתוך הספר "נתניה בירת השרון"/ז. וילנאי עמן 68].
הבאר נחפרה בעומק של 18 וחצי מ' ובקוטר של 5 מ' בערך. [בערבית באר "שאכטה"]. לבאר הורכב מנוע דיזל גדול. כאשר המנוע עבד, זאת כמעט כל היממה, הבניין רעד כולו.
"בינתיים התקדמה יפה חפירת הבאר, אם כי בתנאים קשים שלא הורגלתי בהם. על הכל כיסתה הרגשת הרוממות וההתלהבות שאפפה אותי". [מדברי משה שקד]
עברו חדשים עד שנשמעה מאפלת הבאר קריאת שמחה: "הגענו עד המים"!
בינתיים - חופרים ויורדים, חופרים ומעמיקים. שקד רכון בתחתית הבאר, מניח את הבלוקים, נדבך אחר נדבך.
"יחף, מכנסיו מופשלים עד לברכיים, זיעה מעורבת בחול ניגרת מכל גופו, עומד מבקר עד ערב ומניח את הנדבכים בעמקי הבאר - כך זכור לי משה שקד בבואי מחדרה לנתניה, בימיה הראשונים, רכוב על חמור, על מנת לעמוד מקרוב על העניינים".
ברוך רם, ממייסדי נתניה, סיפר את הדברים בחוברת "כורה הבאר", ועוד כתב: "לא מהנדסים ולא גיאולוגים הם שקבעו היכן לחפור, אלא בחורים בעלי שכל בריא. הם עברו בשטח וקבעו: כאן תהיה הבאר!".
בעיתון "הארץ" מתאריך 13.2.1929 נכתב: "ביום הראשון לשבוע זה הגיעו חופרי הבאר הראשונה בנתניה למעין מים בעומק של 18 מטר".
שקד שולח מברק לעובד בן עמי: "מזכירנו הנכבד - באתי רק מנתניה והנני מבשרך שמצאנו מים ב-18 ורבע מטר. כנראה יהיו מים טובים, אלא שהבאר תיגמר בעוד איזה ימים, מכיוון שחסרים חמישים בלוקים לגמר והם מוכרחים קצת להתייבש..."
לאחר מכן עסק שקד בכריית באר חדשה ואף יצק תעלות השקיה בפרדסים.
"ושאבתם מים בששון"...
מצאו מים!
ביום ראשון לשבוע זה הגיעו חופרי הבאר הראשונה ב"נתניה" למעיין מים בעומק של 18 מטר.
"הארץ" 13 בפברואר 1929
מכתב שכתב משה שקד לעובד בן עמי:
מזכירנו הנכבד!
באתי רק מ"נתניה" והנני מבשרך שמצאנו מים ב-1/4 18 מטר.
כנראה יהיו מים טובים...
בידידות
משה שקד
קטע מיומנו של שלמה שפיגל
הבאר התחילה להפיק מים והשמחה גדלה מאד. עד עכשיו לא היו לנו מים משלנו כי אם מבאר השייך לכפר אום חאלד.
בערב אחרי העבודה היו כל בעלי העגלות ממלאים את החביות אשר על העגלות ממי באד אשדיד, ואלו הספיקו לצורכי הבית ולהשקאת בעלי החיים אשר אתנו.
שלמה שפיגל
חפירת הבאר
חפירת באר מסורתית הייתה נעשית בצורה הבאה:
חפרו בטוריות, ואם היה צורך, נעזרו במכושים. את העפר הכניסו לקופות וסלים רכים] והעלו ישירות בחבל, או בעזרת גלגל או גלגלת.
חלל הבאר נשאר רחב ולתוכו עד למים, צריכים היו להוריד את המשאבה. הבאר הייתה יבשה, בחללה לא היו מים אלא ינקו אותם דרך הצינור והמסע מתחת לקרקעיתה והם הועלו במשאבה בלבד.
המנוע הותקן מול הבאר, ואילו המשאבה - הותקנה בתחתית הבאר מעל צינור היניקה.
את הדיפון התחילו מלמעלה בעזרת "אבנים", בלוקים מעגליים - קשתיים של מלט.
תחילה עשו חגורה: חישוקים ממולאים בטון ודיפנו מלמעלה למטה תוך כדי התקדמות החפירה. החופרים עבדו כשסביבם ממקום החפירה עד פני השטח, היו קירות הבאר מדופנים ולא הסתכנו במפולות.
התהליך של שאיבת המים:
1. להגיע למים עצמם.
2. לשאוב את המים בכמויות הרצויות.
3. לחלק את המים לצורכי ההשקיה בשטח.
4. לספק כוח המסוגל להפעיל את כל הכלים הדרושים לפעולות הנ"ל.
בנתניה הטיפול במים התחלק ל-2:
א. שאיבת מי תהום.
ב. ניקוז מי הביצות.
צורת ההשקיה:
בפרדסים היו מערכות השקיה: בריכות ותעלות מבטון. כמו כן נעשו "צלחות" סביב כל עץ כדי למלא אותן במים שישקו את העץ. כלומר: השקיה מלמטה של פני הקרקע. יותר מאוחר הומצאה ההשקיה בהמטרה ע"י ממטרות.
בעבר: מקום מגורי האדם היה תלוי במים. האדם הקים ישובים בעיקר ליד מקורות מים מתוקים: נהרות, נחלים או אגמים. כאשר התגורר האדם במקומות מרוחקים ממקורות מים עיליים [נהרות, נחלים ואגמים], היה צורך לחפש מקור מים אחר. מי תהום הם מקור מים חשוב שגילה האדם. כדי להגיע למי תהום, יש לחפור עד שמגיעים למים חבויים בסלעים. בור ששואבים ממנו מים נקרא באר מים.
הישובים שהאדם גר בהם גדלו במשך הזמן והתרחבו. האדם הקים ישובים נוספים רחוק יותר ויותר ממקורות המים. לפעמים לא הספיקו מי התהום והיה צריך להוביל מים למקומות שהיה בהם מחסור במים.
חלוקת מקורות המים בעולם:
אוקיינוסים וימים 97.2%
קרחונים 2.15%
אדמת "אום חאלד", היא נתניה, הייתה אדמת חולות וטרשים, ללא כל מקור מים חיים זולת מימיה של באר קטנה באום חאלד שנמצא ממזרח למושבה ונסתם עם פינוי הכפר הערבי בפרוץ מלחמת העצמאות תש"ח 1948.
מייסדי המושבה קיוו למצוא מים בתוך זמן קצר ואכן מיד לאחר הקמת המושבה 18 בפברואר 1929 ניגשו לחפירת באר באזור המרזבה [קרן הרחובות יהלום - וייצמן, פינת השוק].
"לאחר יום עבודה מייגע, היו מתיישבי נתניה בעלי העגלות, עתים לכיוון הכפר אום חאלד למלא את החביות ואלו הספיקו לצורכי הבית ולהשקיית בעלי החיים. בסוף 1928 נשלחו אל האדמה השוממה שנרכשה ארבעה פועלים, כורי הבאר הראשונים, ובמורד גבעה בודדה נטו את שני אוהליהם הקטנים והתחילו במלאכתם - גילוי מקור מים. המנצח על המלאכה היה משה שקד, צעיר אמיץ ופעיל." [מתוך הספר "נתניה בירת השרון"/ז. וילנאי עמן 68].
הבאר נחפרה בעומק של 18 וחצי מ' ובקוטר של 5 מ' בערך. [בערבית באר "שאכטה"]. לבאר הורכב מנוע דיזל גדול. כאשר המנוע עבד, זאת כמעט כל היממה, הבניין רעד כולו.
"בינתיים התקדמה יפה חפירת הבאר, אם כי בתנאים קשים שלא הורגלתי בהם. על הכל כיסתה הרגשת הרוממות וההתלהבות שאפפה אותי". [מדברי משה שקד]
עברו חדשים עד שנשמעה מאפלת הבאר קריאת שמחה: "הגענו עד המים"!
בינתיים - חופרים ויורדים, חופרים ומעמיקים. שקד רכון בתחתית הבאר, מניח את הבלוקים, נדבך אחר נדבך.
"יחף, מכנסיו מופשלים עד לברכיים, זיעה מעורבת בחול ניגרת מכל גופו, עומד מבקר עד ערב ומניח את הנדבכים בעמקי הבאר - כך זכור לי משה שקד בבואי מחדרה לנתניה, בימיה הראשונים, רכוב על חמור, על מנת לעמוד מקרוב על העניינים".
ברוך רם, ממייסדי נתניה, סיפר את הדברים בחוברת "כורה הבאר", ועוד כתב: "לא מהנדסים ולא גיאולוגים הם שקבעו היכן לחפור, אלא בחורים בעלי שכל בריא. הם עברו בשטח וקבעו: כאן תהיה הבאר!".
בעיתון "הארץ" מתאריך 13.2.1929 נכתב: "ביום הראשון לשבוע זה הגיעו חופרי הבאר הראשונה בנתניה למעין מים בעומק של 18 מטר".
שקד שולח מברק לעובד בן עמי: "מזכירנו הנכבד - באתי רק מנתניה והנני מבשרך שמצאנו מים ב-18 ורבע מטר. כנראה יהיו מים טובים, אלא שהבאר תיגמר בעוד איזה ימים, מכיוון שחסרים חמישים בלוקים לגמר והם מוכרחים קצת להתייבש..."
לאחר מכן עסק שקד בכריית באר חדשה ואף יצק תעלות השקיה בפרדסים.
"ושאבתם מים בששון"...
מצאו מים!
ביום ראשון לשבוע זה הגיעו חופרי הבאר הראשונה ב"נתניה" למעיין מים בעומק של 18 מטר.
"הארץ" 13 בפברואר 1929
מכתב שכתב משה שקד לעובד בן עמי:
מזכירנו הנכבד!
באתי רק מ"נתניה" והנני מבשרך שמצאנו מים ב-1/4 18 מטר.
כנראה יהיו מים טובים...
בידידות
משה שקד
קטע מיומנו של שלמה שפיגל
הבאר התחילה להפיק מים והשמחה גדלה מאד. עד עכשיו לא היו לנו מים משלנו כי אם מבאר השייך לכפר אום חאלד.
בערב אחרי העבודה היו כל בעלי העגלות ממלאים את החביות אשר על העגלות ממי באד אשדיד, ואלו הספיקו לצורכי הבית ולהשקאת בעלי החיים אשר אתנו.
שלמה שפיגל
חפירת הבאר
חפירת באר מסורתית הייתה נעשית בצורה הבאה:
חפרו בטוריות, ואם היה צורך, נעזרו במכושים. את העפר הכניסו לקופות וסלים רכים] והעלו ישירות בחבל, או בעזרת גלגל או גלגלת.
חלל הבאר נשאר רחב ולתוכו עד למים, צריכים היו להוריד את המשאבה. הבאר הייתה יבשה, בחללה לא היו מים אלא ינקו אותם דרך הצינור והמסע מתחת לקרקעיתה והם הועלו במשאבה בלבד.
המנוע הותקן מול הבאר, ואילו המשאבה - הותקנה בתחתית הבאר מעל צינור היניקה.
את הדיפון התחילו מלמעלה בעזרת "אבנים", בלוקים מעגליים - קשתיים של מלט.
תחילה עשו חגורה: חישוקים ממולאים בטון ודיפנו מלמעלה למטה תוך כדי התקדמות החפירה. החופרים עבדו כשסביבם ממקום החפירה עד פני השטח, היו קירות הבאר מדופנים ולא הסתכנו במפולות.
התהליך של שאיבת המים:
1. להגיע למים עצמם.
2. לשאוב את המים בכמויות הרצויות.
3. לחלק את המים לצורכי ההשקיה בשטח.
4. לספק כוח המסוגל להפעיל את כל הכלים הדרושים לפעולות הנ"ל.
בנתניה הטיפול במים התחלק ל-2:
א. שאיבת מי תהום.
ב. ניקוז מי הביצות.
צורת ההשקיה:
בפרדסים היו מערכות השקיה: בריכות ותעלות מבטון. כמו כן נעשו "צלחות" סביב כל עץ כדי למלא אותן במים שישקו את העץ. כלומר: השקיה מלמטה של פני הקרקע. יותר מאוחר הומצאה ההשקיה בהמטרה ע"י ממטרות.
בעבר: מקום מגורי האדם היה תלוי במים. האדם הקים ישובים בעיקר ליד מקורות מים מתוקים: נהרות, נחלים או אגמים. כאשר התגורר האדם במקומות מרוחקים ממקורות מים עיליים [נהרות, נחלים ואגמים], היה צורך לחפש מקור מים אחר. מי תהום הם מקור מים חשוב שגילה האדם. כדי להגיע למי תהום, יש לחפור עד שמגיעים למים חבויים בסלעים. בור ששואבים ממנו מים נקרא באר מים.
הישובים שהאדם גר בהם גדלו במשך הזמן והתרחבו. האדם הקים ישובים נוספים רחוק יותר ויותר ממקורות המים. לפעמים לא הספיקו מי התהום והיה צריך להוביל מים למקומות שהיה בהם מחסור במים.
חלוקת מקורות המים בעולם:
אוקיינוסים וימים 97.2%
קרחונים 2.15%