זכרונות מימי קדם - מאת אליהו זנדברג: יובל עשר שנים לקיום בית הספר בנתניה אפריל 1940.

"היה זה בשנת 1930 כשועד הכפר נתניה דן על תקציב בית הספר ואני שמשתי בתור מזכיר הכפר.. וזוכר אני שבערב אחד התאספנו באחד מהחדרים של בית "הנוטע" לבושים מי בפיג'אמה ומי בבגדי חאקי, אחרי יום עבודה קשה, ודנו על בית הספר".
"זוכר אני את הימים הטובים ההם שלא היו חובות למורים ולא פחדנו משביתות וגם שכר הלימוד ומיסים לא שילמנו אז. ואם תשאלו איך התקיים אז בית הספר? הנני מוכן לספר לכם כמה פרטים: בסה"כ היו 12 ילדים ילדי בית הספר וגן הילדים ביחד. בן עמ"י (אז לא השתמשנו בתואר אדון בן עמ"י או כב' ראש העיר) שלח את המורה רחל ששימשה גם גננת וגם מורה של כל הכתות ביחד והובטח לה 4 לא"י לחודש, משכורת שצריכה היתה לקבל בהקפה... שכר דירה אז לא עלה לנו היות שהמורה אספה את הילדים לדירתה הפרטית, שאגב גרה איתי בבית אחד, ושמה הרביצה לילדים את התורה לכל אחד לפי גילו. עד שביום בהיר הוחלט לשכור חדר בשביל בית הספר בבית שנקר. ואז התחלנו להרגיש את עול ביה"ס. אמנם שכר דירה לא שלמנו וגם רהוט מיוחד בשביל בית הספר לא דרשה המורה, רק כמה מחצלות וזה הכול, חוץ ממטאטא שאי אפשר להשיגו בכל קרית נתניה משני טעמים:
א. לא היתה חנות איפה שאפשר היה לקנות יקר מציאה שכזה.
ב. גם כסף לא היה לועד המושבה.
בכל יום ויום היתה המורה טוענת "תנו לי מטאטא", וביום בהיר פנתה אלי המורה בדברים: "אם לא תתנו מטאטא אני סוגרת מחר את בית הספר". נבהלתי ממש. "מ-מ-מ-מה? - שאלתי שביתה"? את תסגרי את בית הספר בלי רשות הועד? "כן היא אומרת - אני לא מכירה בועד שלכם הוא לא מינה אותי בתור מורה וגם משכורת לא משלם לי." אם כן אמרתי לה תפני למי שמינה אותך ודואג למשכורתך שיקנה גם מטאטא...
באותו ערב בישיבה הוחלט לפנות לבן עמ"י מכתב בנושא המטאטא: "הנני להודיעך כי בישיבת ועד הקריה מיום 19/5/1930 הוחלט לפנות אליך בדרישה לקנות מטאטא בשביל בית הספר שלנו. אין אנו יכולים להרשות לבנינו ללמוד בבית ספר שלא מנקים אותו ושיקבלו ע"י כך טריחומה (גרענת)." ... תכף אחרי חודשיים קיבלנו מטאטא.
(מתוך: ארכיון עיריית נתניה, מ, 20, מאי 1940)