בראשית שנות העשרים הקימו בני המושבות הוותיקות בארץ ארגון בשם "בני בנימין". השם ניתן לכבוד שני "הבנימין" שתרמו להתיישבות היהודים בארץ ישראל; בנימין רוטשילד "הנדיב הידוע" ובנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. מטרתו הראשונית של הארגון הייתה לעזור לחקלאי המושבות בעניינים הקשורים לחקלאות כמו קניית זרעים, דשנים והדרכה חקלאית.
כעבור זמן מה התברר כי הבעיה העיקרית היא של בני הדור השני במושבות היא, שלא הייתה להם קרקע זמינה להתיישבות או מימון לרכוש את הקרקעות. על כן פנה ארגון "בני בנימין" לרכוש קרקעות למען הקמת מושבות חקלאיות חדשות. בראשה של "בני בנימין" עמד אלכסנדר אהרונסון מזיכרון יעקב וסגנו היה איתמר בן אב"י, למזכיר נבחר איתן בלקינד מראשון לציון. חברים נוספים היו, גד מכנס, משה איכילוב, ישראל דב פטקין ויששכר בר דרורא שאף היה מנהל הבנק של האגודה.
בתחילת דרכם (1926) סייעה הסתדרות 'בני בנימין' להקמת כפר אהרון בנס ציונה והרצליה. אחרי כן פנו לחפש מוקד התיישבותי חדש.
הקושי העיקרי שעמד בפני הקבוצה מציאת מימון לרכישת הקרקע וליצירת התשתית הכלכלית של ההתיישבות. מכיוון שמבחינה פוליטית חברתית נחשבו לחלק מהגוש האזרחי ביישוב היהודי, לא היתה להם אפשרות להיעזר בקרנות הלאומיות ובמחלקה להתיישבות חקלאית של ההנהלה הציונית, אשר שיתפה פעולה עם ההתיישבות הקאופרטיבית.
עקב כך הקימו בנק עצמאי, בנק "בני בנימין" , כדי שיעניק למתיישבים הלוואות לצורך זה. היה זה עימות בין שתי תפיסות אידיאולוגיות שונות באשר לדרך בניין ארץ ישראל התיישבות קאופרטיבית והתיישבות פרטית. חיים וייצמן ראה בגיוס תרומות לקרנות לאומיות את האמצעי העיקרי ליצירת המרכז העיקרי ליצירת המרכז היהודי החדש. לעומתו ברנדייס דגל בבניין הארץ באמצעות השקעות הון של חברות כלכליות ציבוריות, שמטרתן אמנם ציוניות, אך הן מנוהלות בשיטות של עולם העסקים הקאפטליסטי. הוא האמין כי הון פרטי של יזמים יהודיים בתפוצות יוביל לפיתוח הארץ בדרך שתבטיח שגשוג כלכלי ורווחה לתושבים. נציין שברנדייס תמך באגודת "בני בנימין". (מתוך ארכיון עיריית נתניה: ניצה וולטש, 2000, לשמור על הקיים ולבנות את החרב - בני בנימין 1920 - 1939).
בשנת 1926, בוועידה השנתית של הסתדרות "בני בנימין" בזיכרון יעקב עלה הרעיון להקים מושבה עצמאית שתעזור בפתרון המצוקה ההתיישבותית של בני הדור השני במושבות. עובד בן עמי(המזכיר) ואיתמר בן אב"י הגו רעיון להקים מושבת מטעים שתתבסס על ענף ההדרים, שהתפתח מאוד באזור באותה תקופה. ע"פ תכניתם, תכנית "הנוטע" שגיבשו מאוחר יותר, יהודים מחו"ל ומארץ ישראל יקנו את הקרקע בארץ ישראל כהשקעה ובני המושבות, האיכרים, יעבדו את הקרקע ויטעו פרדסים לשם החזרת ההשקעה. בחלקה האחר של האדמה ייקנו המתיישבים חלקות ויקימו מושבה בת כ - 60 משפחות כשכל מתיישב יקנה חלקה בת 25 דונם וייטע פרדס לעצמו. האיכרים יטפלו בפרדסים ובתמורה יקבלו הכנסה שתאפשר להם פתוח משק עצמאי. היה בתכנית זו חידוש שכן לא היה מדובר בקנייה למטרת התיישבות בלבד, כפי שהיה מקובל בחוות או באחוזות כדוגמת פוריה, לא בקנייה לשם השקעה ורווח בלבד, אלא אמצעי להעביר הון בלבד לארץ לסייע בהקמת יישוב חדש. הרווחים שיופקו יום אחד מהפרדסים שיינטעו אמורים היו להחזיר למשקיעים מחו"ל ומהארץ את השקעתם ולתשלום עבור שכר הפועלים. רעיון זה עלה במחשבתם של עובד בן עמי ובן אב"י בעת שערכו ביקור ביוון בדרך לארה"ב. שם ראו כי עשירי יוון היושבים מחוץ לארצם קונים אדמות ביוון ואיכרי הארץ העניים מעבדים אותן ומתפרנסים מהם.
בארכיון עיריית נתניה (ג 161, 1356) מצוי תקנות אגודת "בני בנימין":
"המטרות:
א. לאחד לשכלל את צעירי א"י על יסודות חברותיים - לאומיים.
ב. הרחבת העבודה החקלאית בבסיס החברים על הקרקע. על יסודות מוסריים, ביוזמה פרטית."

"תקנות לקבלת חברים:
1. כל צעיר בן המושבה מגיל 18 ומעלה יכול להתקבל לאגודה בהתאם לתקנותיה.
2. כל צעיר ששהה במושבתנו שלוש שנים וחושב להשתקע בה גם להבא.
3. מתקבל חבר אחרי הגשת כתב בקשה נתמך ע"י שניים מחברי האגודה.
4. כל חבר מתחייב להגן על כבוד האגודה וכבוד חברו.
5. כל חבר משלם שילינג אחד לחודש דמי חבר".
(מתוך: שר-אל דוידוביץ, 1992, נתניה סיפורה של עיר, הוצאת מוטיב - דביר כצמן)
(מתוך: שמואלי, אבשלום וברור, משה, 1982, ספר נתניה, הוצאת עם עובד)
(מתוך: ניצה וולטש, 2000, לשמור על הקיים ולבנות את החרב - בני בנימין 1920 - 1939).