מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

סיפורו של מקום

אמצעי תשלום של הצרכנייה בנתניה

מדובר על תקופה בה נתניה הייתה עדיין מושבה חקלאית ולא עיר. "תחליפי הכסף" של הצרכנייה נועדו להתחרות עם אלו של חנויות המכולת. חנויות המכולת של יהודה ברמן, אליעזר גורקי וחנינה כהן הנפיקו "פתקאות" שקשרו אליהן את הלקוחות. הלקוחות קיבלו את הפתקאות מהמעסיקים. בעלי המפעלים ובעלי הפרדסים רכשו מחנויות המכולת את "אמצעי התשלום" באשראי ונתנו אותם לפועלים כחלק מהשכר.
המחזוריות של "אמצעי התשלום" הייתה כדאית לכולם. בעל המכולת הבטיח לעצמו לקוחות קבועים. המעסיק רכש מהמכולת תחליפי כסף באשראי והפועל יכול היה לרכוש מזון בטרם קיבל את משכורתו.
ראש העירייה לשעבר, ראובן קליגלר, בן 92 , נזכר שבשנת 1939 הוא קיבל מאדון פרידלנדר, (אנקל סם) שהייתה לו חברה לעיבוד פרדסים, פתקאות למכולת, "כי לא יכולתי לחכות לסוף החודש. הייתי חייב לאכול".
בימי מלחמת העולם השנייה החליטו הפועלים בנתניה להקים קואופרטיב שיתמחה במכירת מוצרי מזון ויתחרה בחנויות המכולת. הם האמינו שהמחירים בצרכנייה יהיו זולים מאלה של חנויות המכולת. הם קיוו שהצרכנייה תעבוד ללא רווח, בלי פער תיווך, תרכוש את המוצרים ישירות מתנובה ותמכור אותם לפועלים במחירי עלות.
כל פועל קנה מניה בסך לירה אחת. השכר החודשי של פועל בפרדס היה באותם ימים 4.5 לירות ופועל בניין 7 לירות לחודש. – הרוויח 6 מכאן שמחיר המניה לא היה זול אבל לבעלי המניות הובטחה הנחה נוספת בעת הקניה בצרכנייה. בנוסף לכספים שנאספו מהפועלים נעזרו היזמים שהקימו את הצרכנייה גם ב"מרכז החקלאי", בהתחשב בעובדה שנתניה הייתה באותם ימים מושבה חקלאית. הצרכנייה הראשונה קמה ברחוב הראשי, רחוב הרצל, בחנות ששכרו בבניין של אדון פטקין. במועצת הפועלים היו רבים שהתנגדו להקמת הצרכנייה כי העיסוק במסחר היה מנוגד לאידיאולוגיה של עבודת כפיים. הם שללו את הרעיון של מסחר ורצו להיות פרודוקטיביים.
מנהל הצרכנייה הראשון היה בחור בשם יוסף שעזב לאחר זמן קצר והחליף אותו משה דרוק. מנהל הצרכנייה היה זקוק לעזרה של אישה ועל התפקיד התחרו כמה מועמדות. בתפקיד הנכסף זכתה בחורה בשם שושנה, חברת הכשרת קיבוץ "קדמה", בבית יצחק, שהכינה עצמה להקים קיבוץ בנגב.
עד מהרה קמו לצרכנייה סניפים נוספים בשכונות. הסניף הראשון של הצרכנייה, בשכונות, הוקם ברחוב בארי, באזור בו התגוררו מרבית הפועלים. הפועלים רכשו דירות ברחובות הסמוכים: בילינסון, גולומב, יהודה הנשיא ושיכון החיילים. הסניף השני של הצרכנייה הוקם בשיכון ותיקים, באותו מבנה בו נמצא היום "מרכז יום לקשיש". הסניף השלישי הוקם ברמת אפרים. סניף נוסף הוקם בשכונת עין התכלת.
בהתחלה לא היה הבדל בין הצרכנייה לבין חנות המכולת. במשך הזמן השתכללה הצרכנייה והנהיגה שירות עצמי, דבר שלא היה מקובל בחנויות המכולת. למועצת הפועלים הגיעו תלונות שהמחירים בצרכנייה אינם נמוכים ממחירי חנויות המכולת. הנושא נבדק ונמצא שהמחירים בצרכנייה אמנם זולים יותר, אבל לא בהרבה.
הסניף הראשון של הצרכנייה, ברחוב הרצל, לא עמד בתחרות עם חנויות המכולת והיה גם הראשון שנסגר. אט אט נסגרו גם הסניפים בשכונות, או בלשון אחרת - פשטו את הרגל. רבים מוותיקי העיר מחפשים במגרות את המניה, בת לירה אחת, בתקווה שהפיצוי עבורה יהפוך אותם לעשירים. מי ששמר על המניה מחזיק בידו פריט נדיר לאספנים אבל אין לו סיכוי להתעשר.
הצרכנייה פנתה גם היא, כמו חנויות המכולת, למעסיקים וביקשה מהם לרכוש את "תחליפי הכסף" שלה ולתת אותם לפועלים. "תחליפי הכסף" של הצרכנייה לא נשמרו והם פריט אספני נדיר. הם חסרים אפילו בארכיון העיר. "אמצעי התשלום" הבטיחו לצרכנייה שקהל הלקוחות יישאר נאמן ולא יעבור לקונקורנטים שלה. הם היו אשראי למי שהמזומנים לא היו מצויים בידו, בדומה לתפקיד שממלאים כרטיסי האשראי היום.

אורי אגוזי