חנינה כהן מספר
מובא כאן סיפור ההתארגנות והעלייה לנתניה של ארבעת בני כפר תבור (המסחאים) כפי שסיפר חנינה כהן והוקלט בתחקיר של עורכי "ספר נתניה", בעריכת אבשלום שמואלי ומשה ברור, בהוצאת "עם עובד". ( הקלטת נמסרה לנכדת חנינה וחיה כהן, נירית בתו של אמיר כהן ע"י חנה בן עמי ).
מספר חנינה:
ארגון "בני בנימין", שבני המושבות ביהודה בשומרון ובגליל היו חברים בו, ניסה למצוא פיתרון התיישבות לבני המייסדים שכבר היו נשואים, התגוררו ועבדו במשק המשפחתי במושבות. מזכיר הארגון והרוח החיה בחיפוש הפיתרון היה עובד בן עמי ועמו היו שותפים גד מכנס, איכילוב מפתח תקווה וברוך רם מחדרה. הם רצו לעשות משהו בשבילנו, בני המושבות, ליצור משהו חדש, ולא חשבו באופן פרטי אלא חשבו שיוכלו לעזור לנו בפתרון בעיית הצפיפות במשק המשפחתי.
אנחנו אצלנו בכפר תבור, באותו זמן, התארגנו והתחלנו לעסוק בניסיון לרכישת אדמה. כשהתעניינו אצל "בני בנימין" נאמר לנו שצריכים לקנות אדמה במקום אחר, לפני אום חלד. מאחר שאנחנו איכרים ואנשי אדמה לקחו אותנו שלשה ארבעה בחורים שנהייה המומחים לבדיקת האדמה הזאת. זה היה בסביבות קלקיליה. לאחר הבדיקה מצאו אנשי פתח תקווה שהאדמה הזאת לא מתאימה לגידול פרדסים מאחר ויש במקום הרים וסלעים וצריך לסקל והרבה לישר. החליטו שאדמה זאת לא באה בחשבון וחזרנו מאוכזבים הביתה. אחר כך באה קריאה חדשה שיש אדמה באום חלד. היכן זה אום חלד לא ידענו, אפילו במפה לא מצאנו את המקום. בן המושבה שלנו בנימין מלר, שהיה נציגנו ב"בני בנימין" נסע לתל אביב להשתתף באספה הכללית של הארגון. אנחנו, שאותנו הוא ייצג, בקשנו ממנו שבהזדמנות זאת ישתדל להגיע למקום לבדוק מה היא האדמה שמציעים לנו והאם היא מתאימה לעיבוד חקלאי. אנחנו התארגנו בתור חקלאים ואותנו עניינה האדמה. תראה, אנחנו איכרים, בני אדמה ואנשי אדמה ואנו באים להיות שם חקלאים ולעבד את האדמה.
במהלך האספה בתל אביב נאמר לנציג שלנו על המקום החדש המוצע "אום חלד" והזמינו אותו לסיור במקום. בנימין, אחיו של יצחק מלר, הנציג שלנו ב"בני בנימין", נסע יחד עם חברי ההנהלה בדרך לא דרך והגיע לאום חלד.
בזמן הביקור התפעל בנימין מלר מהמקום וחשב כיצד יוכל לשכנע אותנו שמבחינה חקלאית השטח ראוי לעיבוד והחליט, כדי להמחיש לנו את איכות הקרקע, לתלוש מספר גושי שורשים של חיטה עם פקעת אדמה גדולה הכוללת גבעולים ושיבולים כדי להוכיח לנו שהאדמה אכן פורייה ומתאימה לנו. אני זוכר כמו היום שעם שובו לכפר תבור ישבנו בביתו בשעת ערב, כולנו, מלאי ציפייה לשמוע ממנו את רשמיו.
תראה, ממשיך חנינה, בנימין הגיע לאחר רכיבה מאום חלד עייף, כולו מלא חול ואבק, נתנו לו כמה רגעים להתאושש, לשתות משהו ואז הוא הוציא לנו מהחורג' (שקים שמניחים על אוכף הסוס) והראה לחברה המועמדים את השורשים ושיבולי החיטה שתלש במקום והסביר בהתפעלות רבה על איכותו של השטח המוצע, כמה שיבולים מוציא כל שורש ואת גודלם של הגרעינים, שזה סימן שהאדמה טובה וראויה לעיבוד חקלאי. הרי אנחנו פלחים וחיטה זה לחם בשבילנו. במעמד זה החלטנו שזה המקום בו אנחנו רוצים להתיישב. עכשיו התחיל התהליך בו צריכים להחליט מי מהמועמדים מתוך אלו שהגישו את מועמדותם יתקבלו. תבינו, הדבר הזה לא היה כל כך קל, לא היינו צריכים רק להחליט אם אנחנו מעוניינים אלא היה צורך להשיג את המאה לירות כדי להיות מועמד להתיישבות בנתניה. אתה יודע מה זה 100 לירות במזומן במשק שלנו?
לחלק מהמועמדים היה קושי בהשגת הסכום. המצב במשק המשפחתי לא היה מי יודע מה ובשביל להשיג את הכסף היה צריך למכור פרה או סוס, או לקחת הלוואה שאותה צריך יהיה להחזיר ומי יודע מאיפה יהיה לנו להחזיר. זה לא היה קל, בנוסף, לשם מימוש העסקה, צריך היה להפקיד 25 לא"י במזומן. באותו הזמן הסכום של 25 לא"י (ההקלטה נעשתה בשנת 1968) היה כמו 25 אלף לירות היום.
באותה תקופה חיפשנו, במקביל לאפשרות ללכת לאום חלד, גם מקומות אחרים להתיישבות. היתה לנו, לאותם הבחורים, הבטחה מאיק"א ללכת להתיישבות במושבה מנחמיה בעמק הירדן, אזור שהיה מוכר לנו ועסק באותו סוג חקלאות כמו אצלנו. שם לא נתנו לנו את הצ'אנס ושלחו אותנו להתיישב בבלתי ידוע, באום חלד, נתניה בעתיד. עם בוא האישור כל אחד איך שהוא השיג את הכסף, מהיכן? כל אחד יודע שזה לא היה קל. שילמנו את 25 הלא"י הראשונים ואת העודף בתשלומים. לאחר שמלאנו אחר כל ההתחייבויות שילמנו את הכסף וחיכינו להודעה על היציאה להתיישבות. בשלב הראשון אישרו לארבעה מבני כפר תבור לעלות להתיישבות באום חלד והאחרים הגיעו מאוחר יותר. בכפר תבור היתה תסיסה גדולה מאוד עם קבלת הידיעה שאושרנו ושאנו עוזבים להתיישב בשרון. אף אחד לא ידע היכן זה. כולם אמרו לנו: טיפשים לאן אתם נוסעים? למדבר, מה יש לכם לחפש שם? מה לא טוב לכם בבית? צריך להבין, אנחנו בבית היינו משפחה גדולה, היו לי אחים ואחיות קטנים וגדולים ממני. אני ואשתי חיה היינו כבר מחותנים ואשתי היתה בהריון. גרנו עם ההורים בבית בו היו שלושה חדרים לעשר נפשות. ראינו שאנו מוכרחים לנצל את ההזדמנות לצאת לעצמאות ולבנות לנו חיים משלנו. המיוחד שהיה בקבוצה שהתארגנה על ידי "בני בנימין" להתיישבות בנתניה היה בזה שהיינו קבוצה גדולה של בני המושבות שרובנו עסקנו בחקלאות.
ההודעה על אשורנו לצאת הגיעה באמצע חודש ינואר. ההודעה הגיעה באמצעות שליחים. באותה תקופה לא היו טלפונים וההוראה היתה שעלינו להתארגן ולצאת מיד לעלות על הקרקע, מאחר וזאת העונה שצריך להתחיל בחריש עמוק להכנת הקרקע לנטיעת הפרדס הראשון.
כל אחד מאתנו צריך לקחת איתו זוג פרדות עם עגלות וכל מיני אביזרים: שרשראות, מחרשות וכלים דרושים אחרים. זה היה מאמץ לא קטן להשיגם. מהמשק של ההורים אי אפשר היה לקחת והיה צורך למצוא דרכים אחרות להשגתם. למרות כל הקשיים הענייניים, בסוף הסתדרנו בעזרת אנשי הכפר וחברים. לא אכנס לענייניים הפנימיים במשפחה ובכפר, זה הייה יותר נושא פרטי.
למעשה יצאנו חמישה אנשים. ארבעה בני כפר תבור: יצחק מלר, יחיאל גולדנברג, צבי פיקוביץ (אלון) ואני חנינה כהן. אלינו הצטרף ציון מזרחי, יליד טבריה, שהיה סנדלר בכפר תבור. הוא היה בחור צעיר שהסתובב בכפר. לא ידענו עליו ועל משפחתו דבר. כאשר שמע שאנחנו יוצאים לדרך התייצב על יד העגלות ואמר: אני מצטרף אליכם. לא חשבנו הרבה והסכמנו שהוא יצטרף אלינו למסע. שאלנו אותו איפה הוא רוצה לשבת. ענה: על העגלה - איתך חנינה.
מה אספר לכם. זה היה ביום חורף נוראי, גשם ורוחות, ברקים ורעמים. ב- 12 לחודש פברואר 1929 יצאנו מכפר תבור, שם השארתי את אשתי. כפר תבור, מושבה קטנה. היתה התרגשות רבה, תושבי הכפר ליוו אותנו בגשם וברוח וכולם עלו למעלה, ליציאה מהכפר, מביטים בנו, מנענעים בראשם ופניהם עצובים ואומרים לנו: משוגעים, מה אתם עושים? מה רע לכם כאן שאתם יוצאים למדבר? אבל אנחנו ידענו שבכפר אין לנו עתיד וזאת הדרך לצאת לעצמאות.
הכביש לעפולה עוד לא היה קיים, רק דרך עפר. התחלנו לנסוע וירד גשם חזק. הדרך היתה מלאה בבוץ, היינו צעירים, מלאי מרץ והיתה לנו תקווה וציפייה שעתידנו לפנינו, ואיתם יצאנו לדרך. כאשר עברתי ביציאה מהכפר, בירידה לנחל תבור או השרר כפי שקראנו לו, למרות הפרידה מהבית, הגשם, העננים והערפל, נזכרתי בכל הפעמים שעברתי בדרך זאת, מגיל צעיר, לבצוע עבודות, הן בחלקות שלנו בנחל תבור והן בהובלות בהן עסקתי כמקור הכנסה למשפחה.
מימיני ניצב חברי הר תבור בכל הדרו. הרגשתי כאילו הוא ניפרד ממני לשלום, לאור היכרותנו רבת השנים. מגיל ינקות ליווה אותי, בו צפיתי מחלון המטבח בביתנו. הרבה פעמים כילד טיפסתי עליו, מגיל צעיר מאוד, בעבודות שכירות עם הפרדות שלנו, הובלתי את חומרי הבניה לכביש עפולה נצרת ומאוחר יותר את האבנים לבניית המנזר על ההר. המחשבות הללו גרמו לי להרהר בדרך בה בחרתי ובפתרון לי ולמשפחתי, עם תקווה לעתיד טוב יותר. האצתי בפרדות והמשכתי בדרך, כל אחד מאתנו ישב בעגלתו עם מחשבותיו, כשהגשם ממשיך לרדת. בקושי הגענו לעפולה. מעפולה לא יכולנו להמשיך בגלל מזג האוויר והחשכה. בצהריים יצאנו מכפר תבור לעפולה, מרחק של 16ק"מ והגענו לעפולה בערב. בהגיענו לעפולה חיפשנו מקום מחסה מהגשם, לבהמות ולנו. מצאנו מסגריה ישנה שהכרנו, לא שאלנו איש, כן להיכנס, לא להיכנס, נכנסנו והסתדרנו שם למשך הלילה. לפנות בוקר ראינו שמתחיל להתבהר. רתמנו את העגלות והתחלנו לנסוע לכוון טול כרם, דרך ג'נין ושכם, דרך ההרים. שם כבר היה כביש. אנחנו את הדרך הזאת הכרנו, בעבר נסענו בדרך זאת מספר פעמים. לאחר הקציר והדיש היינו מובילים בעגלות לירושלים חיטה שמורה לאפית מצות. בעבר תמיד היינו נוסעים עגלה עם זוג פרדות. הפעם נסענו שלש עגלות עם ארבעה זוגות פרדות, זאת אומרת נסענו עם שלישיה. הכול היה טוב ויפה, התחלנו להרגיש שאנחנו מתקדמים. אני נסעתי ראשון. הדרך, כפי שספרתי לך, מתנהלת בהרים. בנסיעה בהרים חייבים לנסוע בזהירות וצריך להכין משהו לעצור את הגלגלים. עשינו את כל ההכנות הדרושות והרגשנו שאנחנו מתקדמים יפה. יושב אני ולידי ציון הקטן וחושב הנה אנחנו מתקדמים. פתאום אני מרגיש שהשלישייה שלי מתחילה לסחוב אותי לכוון הבנקט (צידי הכביש) ושהנה אני הולך להתהפך. השתדלתי בכל כוחי לכוון את הפרדות כדי להוריד את העגלה ישר מהכביש, אבל למרות הכול העגלה התהפכה. אני הצלחתי לקפוץ בזמן אבל ציון מזרחי קטן הקומה והגוץ, שישב על ידי, נפל עם העגלה ונשאר שוכב מתחת לעגלה ההפוכה. כולם עצרו ובאו לראות מה קרה. באותם הימים לא נסעו על הכביש אוטומובילים הלוך וחזור כמו היום, התאספנו והשתדלנו להרים את העגלה בכוחות משותפים ולהוציא את ציון מתחת לעגלה. אתם יודעים מה יכול היה להיות אם הוא נפגע? או חס וחלילה נהרג? מה אני אומר לכם. ציון נראה לנו מת ולא ידענו מה לעשות. לאירוע כזה לא התכוננו.
שיחק לנו המזל וקבוצה של תיירים נוצרים בליווי כומר עברו עם אוטומוביל וראו שמשהו קורה, עצרו התקרבו וראו את ציון שוכב לצד הכביש. אחד הכמרים ניגש לאוטו והביא בקבוק "ערק". נתן לציון להריח וללגום ולשמחתנו הוא פקח את העיניים, התעורר למחיאות כפיים של הנוכחים, התיישב ושאל: חנינה, מה קרה? נהיה לנו קל על הלב. בזמן שהיינו עסוקים עם ציון והעגלה ההפוכה התעננו השמיים והתחיל לרדת גשם שוטף. לאחר ששבה לציון מזרחי רוחו ואנחנו נרגענו התחלנו להרים את העגלה להעלותה על הכביש לאסוף את הציוד ולהמשיך בדרך.
המשכנו לנסוע בכביש ג'נין שכם והגענו עד ענאבטה, לפני שכם, לפנות ערב עם רדת החשכה. כשהגענו התאספו סביבנו כל התושבים. אנחנו היינו רטובים, עייפים והרוסים מאירועי היום. מאחר ואנחנו בני הארץ מכירים את המנהגים ודוברי ערבית, מנסיעות קודמות בעגלות לירושלים, ידענו שיש שם מקום הנקרא ה"חן". הגענו אל החן, קראנו לבעל המקום, לאבו יוסף ואמרנו לו: שמע! דבר ראשון: קר לנו, תעשה לנו אש. תכף עשה לנו מקום לבהמות ולציוד והכניס אותנו לחדרים מעל הבהמות. שאלנו אותו: אבו יוסף מה עם הציוד? הוא אמר לנו: אל תדאגו אני אחראי. לא ילך פה שום דבר לאיבוד וכך היה. עלינו למעלה. הוא עשה לנו אש גדולה, התחממנו ושכבנו לישון, אם אפשר לקרא לזה שינה. נחנו, בבקר השכם קמנו וראינו שיש שיפור במזג האוויר. לא יורד גשם אבל קר. המשכנו בנסיעה ומאחר והכביש כולו בירידה הגענו במהירות יחסית לטול כרם. עד כאן היה לנו ניסיון מנסיעות קודמות, אבל עכשיו מטול כרם איך מגיעים לאום חלד? לא היה לנו מושג. לא מדריך, אף אחד לא הסביר לנו איך להגיע, אנשי בני בנימין אמרו לנו לנסוע ונסענו. לא שאלנו, סמכו על התושייה שלנו. הגענו לשוק בטול כרם. מתחילים להתאסף סביבנו השבב ותמהים: מה זה יהוד? מאיפה באים היהודים האלו? התחלנו לשאול איך אפשר להגיע לאום חלד? לפי הצורה בה הסתכלו עלינו הבינונו שהם הופתעו לראות אותנו ואמרו לנו: אתם לאום חלד לא תוכלו מכאן להגיע בדרך הקצרה בגלל הבוץ, ואמרו לנו: תיסעו לטיבה ומשם לקלקיליה ומקלקליה לטירה ומשם לקלנסווה. משם תיסעו, מראים לנו ביד את הכיוון, ותגיעו ישר לאום חלד. אני שואל אותם איזה סימנים אתם יכולים לתת לנו? שנדע לכוון את עצמנו. יש אולי עצים? שאלתי, לא היו הרבה עצים באופק והם אומרים לי: יש שם פרדס חנון, שם יש עצים ומראה לכוון מערב, ואכן באופק נראו עצים. "לכיוון זה תלכו!". הרגשנו בעוינות כלפינו והחלטנו לא להישאר ולהמשיך בדרכנו ויצאנו לדרך לכיוון טיבה כדי להגיע לקלקיליה ולנסות להגיע לטירה עד הערב. זה כבר לילה שלישי שלנו בדרך, אנחנו עייפים והבהמות עייפות גם כן, אבל לא היתה לנו ברירה והמשכנו לקלקיליה.
אנחנו מגיעים לקלקיליה ושם צריך לעבור לצד השני של הדרך לכיוון של טירה ויש שם בוץ נוראי. מה עושים? מתחילים לחפש דרך. מצאנו פתרון ועברנו גם את זה. מקלקיליה הגענו לטירה בדיוק בערב. זה כבר הלילה הרביעי שלנו. אנחנו חשבנו ללון שם. אני רוצה לומר לכם: אצלנו בסביבה בגליל היית נכנס לכפר, איזה כפר שלא יהיה, ידידותי או עוין, היו מקבלים אותך לא משנה איזה אורח שלא תהייה והיו מארחים אותך וכך היה גם כשהם באו אלינו. כאן בטירה תיכף התאספו סביבנו כל השבב, ניגש אלי אחד מהם ואומר לי: אני מייעץ לכם לא ללון כאן הלילה, אני שואל אותו איפה יש פה קרוב מים? שנוכל לעמוד ולנוח עם הבהמות אז הוא אומר לי: אתה יודע, אני נוסע אתכם להראות לכם את הדרך. התייעצנו בינינו והחלטנו שניקח אותו. שאלתי אותו: כמה אתה רוצה? והוא אמר: לירה אחת. נתנו לו את הלירה והתחלנו לנסוע והוא יחד אתנו. תכף ראינו שהבחור מנסה להכשילנו, שזאת לא היתה דרך, זה היה בלתי דרך, העיקר נסענו איזה קילומטר או שני קילומטר מטירה. שם עצרנו ונחנו קצת ובלילה המשכנו ואנחנו מגיעים לתעלה גדולה שאי אפשר לעבור אותה. בתעלה לא היו מים אלא חול דבר שאנחנו בגליל לא רגילים אליו. טוריות לחפור לא היו לנו, לא היה לנו שום מעדר. עם הידיים חפרנו, עשינו מקום למעבר העגלות. תוך כדי העבודה אנחנו שואלים את הערבי על זה וההוא מאיזה כפר הוא? אני מהכפר הזה והזה ואני, ואני, ואני, אז אני אומר למלר יצחק: אתה רואה זה מנוול גדול, צריך להיזהר ממנו הוא ממזר גדול ולא מוצא חן בעיני. יש לי הרושם שהוא מרמה אותנו. הוא הוביל אותנו בדרך לא דרך ומה שאני מספר לכם זה הכל בלילה, בחושך ובגשם. הוא הוביל אותנו בכיוון לא נכון, מלא מכשולים. איך שלא יהיה עברנו את התעלה ואנחנו נוסעים. הגענו למצב כזה שלא יכולנו לנסוע ככה יותר ועצרנו לנוח עד שיעלה השחר. על הבוקר ראינו את ה"ברוך" שהביא עלינו המדריך שלנו. הוא סחב אותנו דרומה במקום צפונה ונוכחנו שלמעשה הסתובבנו סביב עצמנו, ראינו מרחוק כפר ערבי ושאלנו את הבחור מה הכפר הזה והוא אומר: אני חושב שזה קלנסווה ומה הכפר ממזרח לו והוא עונה כאילו זה ברור: זאת טול כרם ואז תפסנו את עצמנו אבל לנסוע לא יכולנו. ראינו את השטח לפנינו ואז ישבנו והחלטנו דבר ראשון לסלק את הערבי שבמזיד הטעה אותנו ושנית שמוכרחים, בגלל הקושי של האדמה החולית והבוצית שלא יכולנו לנסוע בה, להעביר את הציוד בחלקים. רתמנו כל עגלה לשני זוגות והעברנו כך את העגלות. קודם יצחק מלר העביר את פיקוביץ, פיקוביץ העביר את חנינה כהן וחנינה העביר את יחיאל גולדנברג. כך העברנו האחד את השני והתחלנו ללא בטחון לנסוע מערבה. שוב טעינו בדרך ואיבדנו זמן רב. לפתע צץ לנו רועה של עדר גמלים, שאלנו אותו היכן אום חלד והוא הראה לנו את הדרך. לקראת ערב הגענו לסביבות חרבת בית ליד. היינו פשוט הרוגים, החלטנו לעצור ולעשות לילה. עשינו אש השקינו את הבהמות, ישבנו לאכול ולפתע מופיע הבדואי, רועה הגמלים. אנחנו קמים אליו כמנהג הבדואים, מברכים אותו לשלום ומזמינים אותו ללגום קפה אתנו. מתחילה שיחה על הא ועל דא והוא אומר אינני יודע מדוע אבל החלטתי לשוב וללוות אתכם עד למקום שממנו תוכלו להמשיך בכוחות עצמכם. הוא נשכב לישון לצידנו כשהגמלים כורעים מסביבנו. נפלה עלינו רגיעה, שכבנו לישון. פתאום נזכרתי שלמעשה היום ערב שבת ואנחנו עדיין בדרך.
לאחר שישה לילות, בבוקר יום השבת, הגענו לפרדס חנון, שממנו ראינו את אום חלד. כאן חשבנו שהנה הגענו אל המנוחה והנחלה. אנשי בני בנימין הבטיחו לנו שיכינו לנו את כל הדברים שצריך בשביל להתחיל וציפינו שכך יהיה ובתקווה ושמחה שאנו מגיעים לביתנו החדש. המשכנו לכיוון אום חלד ובשעה טובה אחה"צ הגענו לאום-חלד. לקראתנו בא משה שקד, שמח מאוד אתנו. היה לו בידו קומקום כזה שבור וכמה ספלים, אמר לנו: חברה, דבר ראשון בואו נעשה לכם כוס תה ותנוחו, ועכשיו אנחנו מתחילים לשאול: איפה האהלים? איפה זה? איפה ההוא? שום דבר. אנחנו לבד פה, כל הדרך חשבנו שאנחנו צריכים למהר, שמחכים לנו כאן. אף אחד לא היה פרט למשה שקד, שחפר את הבאר הראשונה. הוא היה לבד עם הפועלים שעבדו בחפירה ומהמתיישבים אף אחד עוד לא היה. אנחנו כמובן לא פרשלופרנרס (ישנוניים), ילידי הארץ. אנחנו דבר ראשון שכרנו לנו חדר אצל ערבי אחד. דבר שני סידרנו לנו את הבהמות בחאן אצל השייח. לעת עתה נהיה אנחנו והבהמות תחת גג וחיכינו. בחוץ ירד גשם שוטף, אי אפשר היה לעבור, לא מצפון מצד חדרה, לא מצד פתח תקווה ולא מטול כרם. לאחר מספר ימים, לאט, לאט התחלנו להתארגן, אבל איך שהגענו צריך לאכול. כשנכנסתי לביתו של אחד מתושבי המקום הופתעתי מהלכלוך ואי הסדר בבית. אצלנו בסביבה אתה נכנס לבית ערבי, הם הרבה יותר נקיים מאשר כאן. נכנסתי לערבי אחד ואמרתי לו: אתה יודע, עשה לנו פיתות ומשהו לאכול, אנחנו נשלם לך בשביל הכל. הוא הסכים הכין לנו משהו לאכול. רק כשישבנו לאכול הרגשנו שהפה שלנו היה מלא עם חול מתלאות הדרך. אנחנו בני הגליל, לא רגילים לחול. לקח לנו זמן עד שנפטרנו מהחול בפה ובאוזניים.
במשך מספר ימים הסתדרנו. עם ההפסקה בגשמים הגיע הישועה. בא היהודי הזה שהיינו צריכים לעבוד אתו בחריש העמוק. זה היה יוסף אפרתי מבני הרצליה. הוא היה הקבלן של החריש. הוא בא עם עוד זוג פרדות, הביא לנו אוהל אחד. את האהל הזה העמדנו בחצר של השייח. אנחנו חמשתנו הסתדרנו בו. שם היה המטבח שלנו, שם היה כל הרכוש שלנו. אתה שואל מה היה האוכל שלנו? אני זוכר קנינו ארגז בולביף, ביצים ובצל, קנינו גם סיר גדול. את הקניות עשינו בטול כרם לאחר שהראו לנו את הדרך הנכונה ועד כמה היא קצרה מהדרך שעשינו. בחדרה לא יכולנו לקנות מאחר שאת נחל אלכסנדר אי אפשר היה לעבור. דרומה אי אפשר היה לנסוע בגלל נחל הפליק והביצה מסביבו. כולנו היינו אוכלים מקערה אחת. בערב היינו באים ומכינים לנו את האוכל. גם את הלחם והפיתות היו מביאים מטול כרם.
אחרי מספר ימים התחילו לבוא המתיישבים האחרים. אני לא יכול לומר לך מי, אני לא זוכר את השמות של כולם. ואז הקימונו מחנה אהלים גדול ליד אום חלד והתחלנו לחשוב על תכלס. כולנו היינו בעלי משפחות וצריך היה להתחיל לחשוב להביא אותם למושבה. לנו אז לא הייתה הקרן הקיימת או קרן היסוד, לנו היו בן-עמי, גד מכנס וברוך רם, שהיו האבא והאמא שלנו.
כשעלינו לחרוש את התלם הראשון בפרדס אבו-שדיד, אני יכול לומר לך, למרות שכאיש אדמה חרשתי הרבה תלמים, אני התרגשתי. אני לקחתי את הזוג הראשון לחרוש את התלם הראשון. המראיין שואל: זאת אומרת שאתה היית חורש התלם הראשון בנתניה? חנינה עונה: כן, הזוג שלי פתח את התלם הראשון זאת אומרת שהיינו שותפים ארבעתנו בחריש, אבל זוג הפרדות שלי, שהלך לפנים, פתח את התלם הראשון בפרדס אבו-שדיד כשחברי ממשיכים במקביל. אנחנו באנו לעבוד כשכירים, לפי הרעיון שבן עמי ראה ביוון . ד"ר אברהם אבו שדיד שהיה חותנו של איתמר בן אב"י היה אחד מרוכשי הקרקע ואנו באנו להכין את הקרקע לנטיעת הפרדס הראשון בנתניה.
במשך הזמן, לאט לאט, התחלנו לעבוד. באנו ככפריים להקים מושבה חקלאית אבל את הקרקע עוד לא קיבלנו. עבדנו כשכירים, לא היה קל, אבל קיימנו את עצמנו. עדיין לא היה לנו ישוב של קבע, גרנו עוד באהלים בלי המשפחות. עבדנו כשכירים בחריש בכל הסביבה, היכן שדרוש היה חריש עמוק אנחנו היינו מבצעים. תחילה באמצעות יוסף אפרתי מהרצליה אבל לאחר זמן אמרנו מדוע אנחנו צריכים מתווך, אנחנו יכולים בעצמנו להיות הקבלנים וכך עשינו. חרשנו את האדמות שנרכשו בעמק חפר ובמקומות אחרים.
עבדנו בהרבה מקומות. אח"כ התווספו לאהלים תושבים נוספים: יעקב שפירא מזיכרון יעקב, צבי דרקסלר הורוביץ, סלומון וגרינברג מראש פינה ועוד מתיישבים שאני לא בדיוק זוכר אבל התאספו אנשים נוספים. גדלנו והקמנו מחנה אהלים על יד אום חלד, נהיינו משפחה יותר גדולה. זה היה טוב מאוד ויפה מאוד אבל שום שירותים לא היה לנו, לא רופא, חנויות לא היו. את המשפחות עוד אי אפשר היה להביא.
אחת הבעיות העיקריות היה קשיי התחבורה. לא היו כבישים ולא היתה תחבורה. לא היו אוטובוסים. הניתוק מהמשפחות גם כן היה קשה. אני, כדי להגיע הביתה לראות את אשתי, הייתי לוקח פרדה, שם עליה אוכף ורוכב דרך טול כרם, ביר אל סיכה, בקעה אל גרביה ואדי ערה, שעדיין לא היה בו כביש אלא שביל בהרים לעפולה. הייתי רוכב שבע שמונה שעות כדי להגיע הביתה, לכפר תבור.
במהלך הזמן, עם העברת משרדי הניהול של חברת הנוטע העברנו את מחנה האהלים ליד המשרדים שהיו על גבעה היכן שאח"כ הוקם קולנוע שרון. המגורים באהלים היו די קשים בגלל הרוחות והגשמים. מדי פעם היה עף אהל באמצע הלילה ובנוסף מחלת הקדחת תקפה רבים מאיתנו והיו נאלצים לעזוב ולחזור למשפחותיהם. היתה תקופה שרובנו שכבנו חולים ובנימין צעדי שטמפר היה היחיד שלא חלה וטיפל בכולנו. הוא הזמין רופאה שהגיעה אחר טלטולים מכפר סבא והזריקה לנו חינין.
צריך לזכור שבחודש אוגוסט 1929 התחילו המאורעות. המגורים באהלים, הרוחות החזקות שנשבו וכן מחלת הקדחת שהחלה לפגוע בנו, גרמו לחוסר יציבות ועזיבת חלק מהתושבים עד יעבור זעם. אני נשארתי וכשהתחילו שמועות על אי שקט מכוון טול כרם אסף אותנו השיח צלח חמדן לביתו עד יעבור זעם.
בכ"ה בסיוון ה- 3 ליולי 1929 נולד בני הבכור לאומי. בביקור האחרון שלי בבית בפסח סיכמתי עם המשפחה שכאשר ייוולד הילד יטלפנו לידידי עבדול רחים, סוחר מטול כרם, שהיה מראשי הכנופיות באזור. לעבדול רחים היה טלפון. כשעברתי אצלו תוך כדי שתיית קפה שאל אותי מתי אתה מביא את אשתך סיפרתי לו שאשתי עומדת ללדת ולאחר בניית הבית היא תגיע. חנינה, הוא שאל, ומה עם ילדים? אמרתי לו אל תדאג אשתי בהריון ועומדת ללדת בעוד מספר חודשים. ואיך תדע שהיא ילדה? אמרתי לו: אני לא יודע אבל נמצא דרך. פתאום קם עבדול רחים, ניגש לדלפק החנות, רשם על פתק משהו ובא אלי ואמר לי: חנינה, הנה מספר הטלפון שלי. ברגע שאשתך תלד שיטלפנו אלי ואני אשלח שליח שיודיע לך על הלידה. את הפתק מסרתי לאשתי, ב- 4 ליולי הגיע שליח לאזור האהלים והתחיל לצעוק: חנינה, יש לך בן. אני לא הייתי באהל, עבדתי בשטח ואת ההודעה העבירו אלי החברים שחלקם שכבו קודחים בחום באהל.
למרות הקשיים התחלנו לחשוב על בניית הבתים, כדי שנוכל להביא את המשפחות. כעבור זמן הביאו את המהנדס קסלמן מתל אביב. הוא קבע לכל מתיישב 21 דונם, 3 דונם לבית ולמגרש ו- 18 דונם לפרדס. לנו הבטיחו בהתחלה 25 דונם. קיבלנו את זה אבל היו כל מיני בעיות אחרות. אחת מהן, אנחנו הגליליים רצינו לקבל אדמות רחוקות מהים, כמו כן בקשנו להיות בבלוק אחד. לאחר ברורים ודיונים, ביום ראשון 14/07/1929 ו' תמוז תרפ"ט, עשו לנו את ההגרלות של המגרשים ואכן כל הגליליים קיבלו את המגרשים ברח' סמילנסקי.
התחלנו בתכנון הבית שהיה צריך להיות בן שני חדרים ומטבח ורפת לבהמות. שני קבלנים התמודדו לבנות את הבתים. היה משה שקד, שהיה משלנו, וכצמן מחדרה. אנחנו הגליליים בקשנו שמשה שקד יהיה הקבלן שלנו. הוא אחד מאיתנו, היה אתנו מהרגע שהגענו, וכך היה. כל אחד קיבל הלוואה של 100 לא"י, הלוואה לבניית הבית. הגשנו בקשות לבנק של בני בנימין. לאחר שאושרו ההלוואות התחלנו בבניה.
ראשית בנינו אצלי את הרפת. עם גמר הבנייה אצלי, התחילו לבנות אצל יצחק מלר את הרפת. למגורים הקימונו אהל על יד הרפת שלי ויצחק העביר את הבהמות שלו לרפת שלי ואנחנו התגוררנו שנינו באהל עד שגמרו לבנות את הבית. הבית הראשון שנבנה היה ביתו של יעקב שפירא שכננו מהצד השני. ועכשיו התחלנו לחשוב איך מעבירים את המשפחה. בבית היו שני חדרים, פרנסה היתה די בקושי, אבל אתה יודע אומרים שחתול כשנופל תמיד נופל על הרגלים. כך היה גם איתנו. הסתדרנו, עבדנו בכל עבודה שהזדמנה. אתה יודע שפרדס עד שמתחיל לתת פרי זה ארבע חמש שנים וממה נתקיים? שרדנו והמשכנו הלאה.
מאורעות 1929 היו חלק מהדברים שלא חשבנו עליהם. זה לא היה דבר של מה בכך היינו מנותקים מהעולם ומהבית. אז עוד לא היה טלפון, עיתון או רדיו, אבל הידיעות הגיעו וגרמו לנו דאגה רבה. כששמענו על הטבח בחברון והגיעו גם שמות הנרצחים שחלקם הכרנו את המשפחות האמת שדאגנו לעצמנו וחשבנו מה יהיה כשתגענה המשפחות.
את אשתי חיה ובני לאומי בן 9 חודשים הבאתי לנתניה ב- 16 למרץ 1930 ט"ז באדר תר"צ בעגלה. הפעם לקח לנו לנסוע רק 8 שעות מהבית ולמזלי מזג האוויר היה טוב ונעים. הפעם לקחנו אתנו קצת משק חי, לקחתי פרה נותנת חלב עם עגלה. כמו כן לקחתי קצת עופות, תרנגולות ושני תרנגולים והאבא שלי נתן לי מתנה חמור קפריסאי לבן אשר במשך שנים היינו משכירים אותו לכל מי שהיה דרוש חמור. זה היה אחד ממקורות ההכנסה שלנו בימים קשים. כל הכבודה נקשרה לעגלה ואת הבן הנחנו בארגז עץ שארזו בו קונוסים של סוכר ויצאתי פעם נוספת לדרך והפעם ההרגשה שאני נוסע לביתנו והפעם חוזר לכפר תבור רק לביקורים. הגענו לנתניה לפנות ערב. הבית היה כמעט מוכן אבל היו עדיין חסרות דלתות וחלונות ועדין לא גמרו לסייד. יצחק מלר עבר להתגורר בביתו ואת חיה אשתי והילד הכנסנו לאהל ליד הרפת, עד לגמר הבניה והכניסה לבית. מהזמן שהגענו למעשה התחילו חיי המשפחה להתפתח ולבנות את המשפחה.
לבית נכנסנו לקראת פסח אותה שנה. את הסדר עשינו אצלנו. לא היתה לנו אפשרות לנסוע לעריכתו עם המשפחה בכפר. חיה היתה בחודשי הריונה הראשונים עם אורה בתי שנולדה בבית בנתניה והמיילדת שלה היתה אסתר מלר. אורה היא הילדה הראשונה שנולדה במושבה נתניה.
במהלך השנים הפרדס התחיל להניב והעבודה בו היתה רבה אך לקיום צריך היה לחפש עבודה נוספת וזאת עשיתי החל בכניסה לשותפות עם בדווי בעל גמלים, בהובלת זיפזיף לבניית הבתים. הגמלים היו שוהים בחצר ובבוקר יורדים לים פעמים אין ספור. החמור הושכר. בשנים ראשונות את הלחם היו מביאים מחדרה עד שהוקמה המאפיה בנתניה. כשמועד לידתה של אורה קרב שלחה אמי רחל את אחותי הצעירה תקווה לעזור לנו. היא נסעה מכפר תבור לחיפה ומחיפה לחדרה ברכבת כדי להגיע לנתניה אולם התחיל לרדת גשם שוטף ואי אפשר היה להגיע, לא ברכב ולא ברגל. היא לנה בבית ידידים בחדרה ובבוקר יצאה למרכז המושבה ושם ראתה את החמור שנתן לי במתנה אבי, נגשה אל מובילו ושאלה אותו אתה לא במקרה מנתניה? והוא ענה לה: כן, אני מוביל לחם מחדרה לנתניה ואז שאלה אותו במקרה החמור הוא לא של חנינה כהן? והוא ענה לה: כן, מניין לך? חנינה הוא אחי ואני נוסעת לעזור להם בהולדת הבת. הזמינה אחר כבוד וכך הגיעה להולדת אורה.
מספר חנינה:
ארגון "בני בנימין", שבני המושבות ביהודה בשומרון ובגליל היו חברים בו, ניסה למצוא פיתרון התיישבות לבני המייסדים שכבר היו נשואים, התגוררו ועבדו במשק המשפחתי במושבות. מזכיר הארגון והרוח החיה בחיפוש הפיתרון היה עובד בן עמי ועמו היו שותפים גד מכנס, איכילוב מפתח תקווה וברוך רם מחדרה. הם רצו לעשות משהו בשבילנו, בני המושבות, ליצור משהו חדש, ולא חשבו באופן פרטי אלא חשבו שיוכלו לעזור לנו בפתרון בעיית הצפיפות במשק המשפחתי.
אנחנו אצלנו בכפר תבור, באותו זמן, התארגנו והתחלנו לעסוק בניסיון לרכישת אדמה. כשהתעניינו אצל "בני בנימין" נאמר לנו שצריכים לקנות אדמה במקום אחר, לפני אום חלד. מאחר שאנחנו איכרים ואנשי אדמה לקחו אותנו שלשה ארבעה בחורים שנהייה המומחים לבדיקת האדמה הזאת. זה היה בסביבות קלקיליה. לאחר הבדיקה מצאו אנשי פתח תקווה שהאדמה הזאת לא מתאימה לגידול פרדסים מאחר ויש במקום הרים וסלעים וצריך לסקל והרבה לישר. החליטו שאדמה זאת לא באה בחשבון וחזרנו מאוכזבים הביתה. אחר כך באה קריאה חדשה שיש אדמה באום חלד. היכן זה אום חלד לא ידענו, אפילו במפה לא מצאנו את המקום. בן המושבה שלנו בנימין מלר, שהיה נציגנו ב"בני בנימין" נסע לתל אביב להשתתף באספה הכללית של הארגון. אנחנו, שאותנו הוא ייצג, בקשנו ממנו שבהזדמנות זאת ישתדל להגיע למקום לבדוק מה היא האדמה שמציעים לנו והאם היא מתאימה לעיבוד חקלאי. אנחנו התארגנו בתור חקלאים ואותנו עניינה האדמה. תראה, אנחנו איכרים, בני אדמה ואנשי אדמה ואנו באים להיות שם חקלאים ולעבד את האדמה.
במהלך האספה בתל אביב נאמר לנציג שלנו על המקום החדש המוצע "אום חלד" והזמינו אותו לסיור במקום. בנימין, אחיו של יצחק מלר, הנציג שלנו ב"בני בנימין", נסע יחד עם חברי ההנהלה בדרך לא דרך והגיע לאום חלד.
בזמן הביקור התפעל בנימין מלר מהמקום וחשב כיצד יוכל לשכנע אותנו שמבחינה חקלאית השטח ראוי לעיבוד והחליט, כדי להמחיש לנו את איכות הקרקע, לתלוש מספר גושי שורשים של חיטה עם פקעת אדמה גדולה הכוללת גבעולים ושיבולים כדי להוכיח לנו שהאדמה אכן פורייה ומתאימה לנו. אני זוכר כמו היום שעם שובו לכפר תבור ישבנו בביתו בשעת ערב, כולנו, מלאי ציפייה לשמוע ממנו את רשמיו.
תראה, ממשיך חנינה, בנימין הגיע לאחר רכיבה מאום חלד עייף, כולו מלא חול ואבק, נתנו לו כמה רגעים להתאושש, לשתות משהו ואז הוא הוציא לנו מהחורג' (שקים שמניחים על אוכף הסוס) והראה לחברה המועמדים את השורשים ושיבולי החיטה שתלש במקום והסביר בהתפעלות רבה על איכותו של השטח המוצע, כמה שיבולים מוציא כל שורש ואת גודלם של הגרעינים, שזה סימן שהאדמה טובה וראויה לעיבוד חקלאי. הרי אנחנו פלחים וחיטה זה לחם בשבילנו. במעמד זה החלטנו שזה המקום בו אנחנו רוצים להתיישב. עכשיו התחיל התהליך בו צריכים להחליט מי מהמועמדים מתוך אלו שהגישו את מועמדותם יתקבלו. תבינו, הדבר הזה לא היה כל כך קל, לא היינו צריכים רק להחליט אם אנחנו מעוניינים אלא היה צורך להשיג את המאה לירות כדי להיות מועמד להתיישבות בנתניה. אתה יודע מה זה 100 לירות במזומן במשק שלנו?
לחלק מהמועמדים היה קושי בהשגת הסכום. המצב במשק המשפחתי לא היה מי יודע מה ובשביל להשיג את הכסף היה צריך למכור פרה או סוס, או לקחת הלוואה שאותה צריך יהיה להחזיר ומי יודע מאיפה יהיה לנו להחזיר. זה לא היה קל, בנוסף, לשם מימוש העסקה, צריך היה להפקיד 25 לא"י במזומן. באותו הזמן הסכום של 25 לא"י (ההקלטה נעשתה בשנת 1968) היה כמו 25 אלף לירות היום.
באותה תקופה חיפשנו, במקביל לאפשרות ללכת לאום חלד, גם מקומות אחרים להתיישבות. היתה לנו, לאותם הבחורים, הבטחה מאיק"א ללכת להתיישבות במושבה מנחמיה בעמק הירדן, אזור שהיה מוכר לנו ועסק באותו סוג חקלאות כמו אצלנו. שם לא נתנו לנו את הצ'אנס ושלחו אותנו להתיישב בבלתי ידוע, באום חלד, נתניה בעתיד. עם בוא האישור כל אחד איך שהוא השיג את הכסף, מהיכן? כל אחד יודע שזה לא היה קל. שילמנו את 25 הלא"י הראשונים ואת העודף בתשלומים. לאחר שמלאנו אחר כל ההתחייבויות שילמנו את הכסף וחיכינו להודעה על היציאה להתיישבות. בשלב הראשון אישרו לארבעה מבני כפר תבור לעלות להתיישבות באום חלד והאחרים הגיעו מאוחר יותר. בכפר תבור היתה תסיסה גדולה מאוד עם קבלת הידיעה שאושרנו ושאנו עוזבים להתיישב בשרון. אף אחד לא ידע היכן זה. כולם אמרו לנו: טיפשים לאן אתם נוסעים? למדבר, מה יש לכם לחפש שם? מה לא טוב לכם בבית? צריך להבין, אנחנו בבית היינו משפחה גדולה, היו לי אחים ואחיות קטנים וגדולים ממני. אני ואשתי חיה היינו כבר מחותנים ואשתי היתה בהריון. גרנו עם ההורים בבית בו היו שלושה חדרים לעשר נפשות. ראינו שאנו מוכרחים לנצל את ההזדמנות לצאת לעצמאות ולבנות לנו חיים משלנו. המיוחד שהיה בקבוצה שהתארגנה על ידי "בני בנימין" להתיישבות בנתניה היה בזה שהיינו קבוצה גדולה של בני המושבות שרובנו עסקנו בחקלאות.
ההודעה על אשורנו לצאת הגיעה באמצע חודש ינואר. ההודעה הגיעה באמצעות שליחים. באותה תקופה לא היו טלפונים וההוראה היתה שעלינו להתארגן ולצאת מיד לעלות על הקרקע, מאחר וזאת העונה שצריך להתחיל בחריש עמוק להכנת הקרקע לנטיעת הפרדס הראשון.
כל אחד מאתנו צריך לקחת איתו זוג פרדות עם עגלות וכל מיני אביזרים: שרשראות, מחרשות וכלים דרושים אחרים. זה היה מאמץ לא קטן להשיגם. מהמשק של ההורים אי אפשר היה לקחת והיה צורך למצוא דרכים אחרות להשגתם. למרות כל הקשיים הענייניים, בסוף הסתדרנו בעזרת אנשי הכפר וחברים. לא אכנס לענייניים הפנימיים במשפחה ובכפר, זה הייה יותר נושא פרטי.
למעשה יצאנו חמישה אנשים. ארבעה בני כפר תבור: יצחק מלר, יחיאל גולדנברג, צבי פיקוביץ (אלון) ואני חנינה כהן. אלינו הצטרף ציון מזרחי, יליד טבריה, שהיה סנדלר בכפר תבור. הוא היה בחור צעיר שהסתובב בכפר. לא ידענו עליו ועל משפחתו דבר. כאשר שמע שאנחנו יוצאים לדרך התייצב על יד העגלות ואמר: אני מצטרף אליכם. לא חשבנו הרבה והסכמנו שהוא יצטרף אלינו למסע. שאלנו אותו איפה הוא רוצה לשבת. ענה: על העגלה - איתך חנינה.
מה אספר לכם. זה היה ביום חורף נוראי, גשם ורוחות, ברקים ורעמים. ב- 12 לחודש פברואר 1929 יצאנו מכפר תבור, שם השארתי את אשתי. כפר תבור, מושבה קטנה. היתה התרגשות רבה, תושבי הכפר ליוו אותנו בגשם וברוח וכולם עלו למעלה, ליציאה מהכפר, מביטים בנו, מנענעים בראשם ופניהם עצובים ואומרים לנו: משוגעים, מה אתם עושים? מה רע לכם כאן שאתם יוצאים למדבר? אבל אנחנו ידענו שבכפר אין לנו עתיד וזאת הדרך לצאת לעצמאות.
הכביש לעפולה עוד לא היה קיים, רק דרך עפר. התחלנו לנסוע וירד גשם חזק. הדרך היתה מלאה בבוץ, היינו צעירים, מלאי מרץ והיתה לנו תקווה וציפייה שעתידנו לפנינו, ואיתם יצאנו לדרך. כאשר עברתי ביציאה מהכפר, בירידה לנחל תבור או השרר כפי שקראנו לו, למרות הפרידה מהבית, הגשם, העננים והערפל, נזכרתי בכל הפעמים שעברתי בדרך זאת, מגיל צעיר, לבצוע עבודות, הן בחלקות שלנו בנחל תבור והן בהובלות בהן עסקתי כמקור הכנסה למשפחה.
מימיני ניצב חברי הר תבור בכל הדרו. הרגשתי כאילו הוא ניפרד ממני לשלום, לאור היכרותנו רבת השנים. מגיל ינקות ליווה אותי, בו צפיתי מחלון המטבח בביתנו. הרבה פעמים כילד טיפסתי עליו, מגיל צעיר מאוד, בעבודות שכירות עם הפרדות שלנו, הובלתי את חומרי הבניה לכביש עפולה נצרת ומאוחר יותר את האבנים לבניית המנזר על ההר. המחשבות הללו גרמו לי להרהר בדרך בה בחרתי ובפתרון לי ולמשפחתי, עם תקווה לעתיד טוב יותר. האצתי בפרדות והמשכתי בדרך, כל אחד מאתנו ישב בעגלתו עם מחשבותיו, כשהגשם ממשיך לרדת. בקושי הגענו לעפולה. מעפולה לא יכולנו להמשיך בגלל מזג האוויר והחשכה. בצהריים יצאנו מכפר תבור לעפולה, מרחק של 16ק"מ והגענו לעפולה בערב. בהגיענו לעפולה חיפשנו מקום מחסה מהגשם, לבהמות ולנו. מצאנו מסגריה ישנה שהכרנו, לא שאלנו איש, כן להיכנס, לא להיכנס, נכנסנו והסתדרנו שם למשך הלילה. לפנות בוקר ראינו שמתחיל להתבהר. רתמנו את העגלות והתחלנו לנסוע לכוון טול כרם, דרך ג'נין ושכם, דרך ההרים. שם כבר היה כביש. אנחנו את הדרך הזאת הכרנו, בעבר נסענו בדרך זאת מספר פעמים. לאחר הקציר והדיש היינו מובילים בעגלות לירושלים חיטה שמורה לאפית מצות. בעבר תמיד היינו נוסעים עגלה עם זוג פרדות. הפעם נסענו שלש עגלות עם ארבעה זוגות פרדות, זאת אומרת נסענו עם שלישיה. הכול היה טוב ויפה, התחלנו להרגיש שאנחנו מתקדמים. אני נסעתי ראשון. הדרך, כפי שספרתי לך, מתנהלת בהרים. בנסיעה בהרים חייבים לנסוע בזהירות וצריך להכין משהו לעצור את הגלגלים. עשינו את כל ההכנות הדרושות והרגשנו שאנחנו מתקדמים יפה. יושב אני ולידי ציון הקטן וחושב הנה אנחנו מתקדמים. פתאום אני מרגיש שהשלישייה שלי מתחילה לסחוב אותי לכוון הבנקט (צידי הכביש) ושהנה אני הולך להתהפך. השתדלתי בכל כוחי לכוון את הפרדות כדי להוריד את העגלה ישר מהכביש, אבל למרות הכול העגלה התהפכה. אני הצלחתי לקפוץ בזמן אבל ציון מזרחי קטן הקומה והגוץ, שישב על ידי, נפל עם העגלה ונשאר שוכב מתחת לעגלה ההפוכה. כולם עצרו ובאו לראות מה קרה. באותם הימים לא נסעו על הכביש אוטומובילים הלוך וחזור כמו היום, התאספנו והשתדלנו להרים את העגלה בכוחות משותפים ולהוציא את ציון מתחת לעגלה. אתם יודעים מה יכול היה להיות אם הוא נפגע? או חס וחלילה נהרג? מה אני אומר לכם. ציון נראה לנו מת ולא ידענו מה לעשות. לאירוע כזה לא התכוננו.
שיחק לנו המזל וקבוצה של תיירים נוצרים בליווי כומר עברו עם אוטומוביל וראו שמשהו קורה, עצרו התקרבו וראו את ציון שוכב לצד הכביש. אחד הכמרים ניגש לאוטו והביא בקבוק "ערק". נתן לציון להריח וללגום ולשמחתנו הוא פקח את העיניים, התעורר למחיאות כפיים של הנוכחים, התיישב ושאל: חנינה, מה קרה? נהיה לנו קל על הלב. בזמן שהיינו עסוקים עם ציון והעגלה ההפוכה התעננו השמיים והתחיל לרדת גשם שוטף. לאחר ששבה לציון מזרחי רוחו ואנחנו נרגענו התחלנו להרים את העגלה להעלותה על הכביש לאסוף את הציוד ולהמשיך בדרך.
המשכנו לנסוע בכביש ג'נין שכם והגענו עד ענאבטה, לפני שכם, לפנות ערב עם רדת החשכה. כשהגענו התאספו סביבנו כל התושבים. אנחנו היינו רטובים, עייפים והרוסים מאירועי היום. מאחר ואנחנו בני הארץ מכירים את המנהגים ודוברי ערבית, מנסיעות קודמות בעגלות לירושלים, ידענו שיש שם מקום הנקרא ה"חן". הגענו אל החן, קראנו לבעל המקום, לאבו יוסף ואמרנו לו: שמע! דבר ראשון: קר לנו, תעשה לנו אש. תכף עשה לנו מקום לבהמות ולציוד והכניס אותנו לחדרים מעל הבהמות. שאלנו אותו: אבו יוסף מה עם הציוד? הוא אמר לנו: אל תדאגו אני אחראי. לא ילך פה שום דבר לאיבוד וכך היה. עלינו למעלה. הוא עשה לנו אש גדולה, התחממנו ושכבנו לישון, אם אפשר לקרא לזה שינה. נחנו, בבקר השכם קמנו וראינו שיש שיפור במזג האוויר. לא יורד גשם אבל קר. המשכנו בנסיעה ומאחר והכביש כולו בירידה הגענו במהירות יחסית לטול כרם. עד כאן היה לנו ניסיון מנסיעות קודמות, אבל עכשיו מטול כרם איך מגיעים לאום חלד? לא היה לנו מושג. לא מדריך, אף אחד לא הסביר לנו איך להגיע, אנשי בני בנימין אמרו לנו לנסוע ונסענו. לא שאלנו, סמכו על התושייה שלנו. הגענו לשוק בטול כרם. מתחילים להתאסף סביבנו השבב ותמהים: מה זה יהוד? מאיפה באים היהודים האלו? התחלנו לשאול איך אפשר להגיע לאום חלד? לפי הצורה בה הסתכלו עלינו הבינונו שהם הופתעו לראות אותנו ואמרו לנו: אתם לאום חלד לא תוכלו מכאן להגיע בדרך הקצרה בגלל הבוץ, ואמרו לנו: תיסעו לטיבה ומשם לקלקיליה ומקלקליה לטירה ומשם לקלנסווה. משם תיסעו, מראים לנו ביד את הכיוון, ותגיעו ישר לאום חלד. אני שואל אותם איזה סימנים אתם יכולים לתת לנו? שנדע לכוון את עצמנו. יש אולי עצים? שאלתי, לא היו הרבה עצים באופק והם אומרים לי: יש שם פרדס חנון, שם יש עצים ומראה לכוון מערב, ואכן באופק נראו עצים. "לכיוון זה תלכו!". הרגשנו בעוינות כלפינו והחלטנו לא להישאר ולהמשיך בדרכנו ויצאנו לדרך לכיוון טיבה כדי להגיע לקלקיליה ולנסות להגיע לטירה עד הערב. זה כבר לילה שלישי שלנו בדרך, אנחנו עייפים והבהמות עייפות גם כן, אבל לא היתה לנו ברירה והמשכנו לקלקיליה.
אנחנו מגיעים לקלקיליה ושם צריך לעבור לצד השני של הדרך לכיוון של טירה ויש שם בוץ נוראי. מה עושים? מתחילים לחפש דרך. מצאנו פתרון ועברנו גם את זה. מקלקיליה הגענו לטירה בדיוק בערב. זה כבר הלילה הרביעי שלנו. אנחנו חשבנו ללון שם. אני רוצה לומר לכם: אצלנו בסביבה בגליל היית נכנס לכפר, איזה כפר שלא יהיה, ידידותי או עוין, היו מקבלים אותך לא משנה איזה אורח שלא תהייה והיו מארחים אותך וכך היה גם כשהם באו אלינו. כאן בטירה תיכף התאספו סביבנו כל השבב, ניגש אלי אחד מהם ואומר לי: אני מייעץ לכם לא ללון כאן הלילה, אני שואל אותו איפה יש פה קרוב מים? שנוכל לעמוד ולנוח עם הבהמות אז הוא אומר לי: אתה יודע, אני נוסע אתכם להראות לכם את הדרך. התייעצנו בינינו והחלטנו שניקח אותו. שאלתי אותו: כמה אתה רוצה? והוא אמר: לירה אחת. נתנו לו את הלירה והתחלנו לנסוע והוא יחד אתנו. תכף ראינו שהבחור מנסה להכשילנו, שזאת לא היתה דרך, זה היה בלתי דרך, העיקר נסענו איזה קילומטר או שני קילומטר מטירה. שם עצרנו ונחנו קצת ובלילה המשכנו ואנחנו מגיעים לתעלה גדולה שאי אפשר לעבור אותה. בתעלה לא היו מים אלא חול דבר שאנחנו בגליל לא רגילים אליו. טוריות לחפור לא היו לנו, לא היה לנו שום מעדר. עם הידיים חפרנו, עשינו מקום למעבר העגלות. תוך כדי העבודה אנחנו שואלים את הערבי על זה וההוא מאיזה כפר הוא? אני מהכפר הזה והזה ואני, ואני, ואני, אז אני אומר למלר יצחק: אתה רואה זה מנוול גדול, צריך להיזהר ממנו הוא ממזר גדול ולא מוצא חן בעיני. יש לי הרושם שהוא מרמה אותנו. הוא הוביל אותנו בדרך לא דרך ומה שאני מספר לכם זה הכל בלילה, בחושך ובגשם. הוא הוביל אותנו בכיוון לא נכון, מלא מכשולים. איך שלא יהיה עברנו את התעלה ואנחנו נוסעים. הגענו למצב כזה שלא יכולנו לנסוע ככה יותר ועצרנו לנוח עד שיעלה השחר. על הבוקר ראינו את ה"ברוך" שהביא עלינו המדריך שלנו. הוא סחב אותנו דרומה במקום צפונה ונוכחנו שלמעשה הסתובבנו סביב עצמנו, ראינו מרחוק כפר ערבי ושאלנו את הבחור מה הכפר הזה והוא אומר: אני חושב שזה קלנסווה ומה הכפר ממזרח לו והוא עונה כאילו זה ברור: זאת טול כרם ואז תפסנו את עצמנו אבל לנסוע לא יכולנו. ראינו את השטח לפנינו ואז ישבנו והחלטנו דבר ראשון לסלק את הערבי שבמזיד הטעה אותנו ושנית שמוכרחים, בגלל הקושי של האדמה החולית והבוצית שלא יכולנו לנסוע בה, להעביר את הציוד בחלקים. רתמנו כל עגלה לשני זוגות והעברנו כך את העגלות. קודם יצחק מלר העביר את פיקוביץ, פיקוביץ העביר את חנינה כהן וחנינה העביר את יחיאל גולדנברג. כך העברנו האחד את השני והתחלנו ללא בטחון לנסוע מערבה. שוב טעינו בדרך ואיבדנו זמן רב. לפתע צץ לנו רועה של עדר גמלים, שאלנו אותו היכן אום חלד והוא הראה לנו את הדרך. לקראת ערב הגענו לסביבות חרבת בית ליד. היינו פשוט הרוגים, החלטנו לעצור ולעשות לילה. עשינו אש השקינו את הבהמות, ישבנו לאכול ולפתע מופיע הבדואי, רועה הגמלים. אנחנו קמים אליו כמנהג הבדואים, מברכים אותו לשלום ומזמינים אותו ללגום קפה אתנו. מתחילה שיחה על הא ועל דא והוא אומר אינני יודע מדוע אבל החלטתי לשוב וללוות אתכם עד למקום שממנו תוכלו להמשיך בכוחות עצמכם. הוא נשכב לישון לצידנו כשהגמלים כורעים מסביבנו. נפלה עלינו רגיעה, שכבנו לישון. פתאום נזכרתי שלמעשה היום ערב שבת ואנחנו עדיין בדרך.
לאחר שישה לילות, בבוקר יום השבת, הגענו לפרדס חנון, שממנו ראינו את אום חלד. כאן חשבנו שהנה הגענו אל המנוחה והנחלה. אנשי בני בנימין הבטיחו לנו שיכינו לנו את כל הדברים שצריך בשביל להתחיל וציפינו שכך יהיה ובתקווה ושמחה שאנו מגיעים לביתנו החדש. המשכנו לכיוון אום חלד ובשעה טובה אחה"צ הגענו לאום-חלד. לקראתנו בא משה שקד, שמח מאוד אתנו. היה לו בידו קומקום כזה שבור וכמה ספלים, אמר לנו: חברה, דבר ראשון בואו נעשה לכם כוס תה ותנוחו, ועכשיו אנחנו מתחילים לשאול: איפה האהלים? איפה זה? איפה ההוא? שום דבר. אנחנו לבד פה, כל הדרך חשבנו שאנחנו צריכים למהר, שמחכים לנו כאן. אף אחד לא היה פרט למשה שקד, שחפר את הבאר הראשונה. הוא היה לבד עם הפועלים שעבדו בחפירה ומהמתיישבים אף אחד עוד לא היה. אנחנו כמובן לא פרשלופרנרס (ישנוניים), ילידי הארץ. אנחנו דבר ראשון שכרנו לנו חדר אצל ערבי אחד. דבר שני סידרנו לנו את הבהמות בחאן אצל השייח. לעת עתה נהיה אנחנו והבהמות תחת גג וחיכינו. בחוץ ירד גשם שוטף, אי אפשר היה לעבור, לא מצפון מצד חדרה, לא מצד פתח תקווה ולא מטול כרם. לאחר מספר ימים, לאט, לאט התחלנו להתארגן, אבל איך שהגענו צריך לאכול. כשנכנסתי לביתו של אחד מתושבי המקום הופתעתי מהלכלוך ואי הסדר בבית. אצלנו בסביבה אתה נכנס לבית ערבי, הם הרבה יותר נקיים מאשר כאן. נכנסתי לערבי אחד ואמרתי לו: אתה יודע, עשה לנו פיתות ומשהו לאכול, אנחנו נשלם לך בשביל הכל. הוא הסכים הכין לנו משהו לאכול. רק כשישבנו לאכול הרגשנו שהפה שלנו היה מלא עם חול מתלאות הדרך. אנחנו בני הגליל, לא רגילים לחול. לקח לנו זמן עד שנפטרנו מהחול בפה ובאוזניים.
במשך מספר ימים הסתדרנו. עם ההפסקה בגשמים הגיע הישועה. בא היהודי הזה שהיינו צריכים לעבוד אתו בחריש העמוק. זה היה יוסף אפרתי מבני הרצליה. הוא היה הקבלן של החריש. הוא בא עם עוד זוג פרדות, הביא לנו אוהל אחד. את האהל הזה העמדנו בחצר של השייח. אנחנו חמשתנו הסתדרנו בו. שם היה המטבח שלנו, שם היה כל הרכוש שלנו. אתה שואל מה היה האוכל שלנו? אני זוכר קנינו ארגז בולביף, ביצים ובצל, קנינו גם סיר גדול. את הקניות עשינו בטול כרם לאחר שהראו לנו את הדרך הנכונה ועד כמה היא קצרה מהדרך שעשינו. בחדרה לא יכולנו לקנות מאחר שאת נחל אלכסנדר אי אפשר היה לעבור. דרומה אי אפשר היה לנסוע בגלל נחל הפליק והביצה מסביבו. כולנו היינו אוכלים מקערה אחת. בערב היינו באים ומכינים לנו את האוכל. גם את הלחם והפיתות היו מביאים מטול כרם.
אחרי מספר ימים התחילו לבוא המתיישבים האחרים. אני לא יכול לומר לך מי, אני לא זוכר את השמות של כולם. ואז הקימונו מחנה אהלים גדול ליד אום חלד והתחלנו לחשוב על תכלס. כולנו היינו בעלי משפחות וצריך היה להתחיל לחשוב להביא אותם למושבה. לנו אז לא הייתה הקרן הקיימת או קרן היסוד, לנו היו בן-עמי, גד מכנס וברוך רם, שהיו האבא והאמא שלנו.
כשעלינו לחרוש את התלם הראשון בפרדס אבו-שדיד, אני יכול לומר לך, למרות שכאיש אדמה חרשתי הרבה תלמים, אני התרגשתי. אני לקחתי את הזוג הראשון לחרוש את התלם הראשון. המראיין שואל: זאת אומרת שאתה היית חורש התלם הראשון בנתניה? חנינה עונה: כן, הזוג שלי פתח את התלם הראשון זאת אומרת שהיינו שותפים ארבעתנו בחריש, אבל זוג הפרדות שלי, שהלך לפנים, פתח את התלם הראשון בפרדס אבו-שדיד כשחברי ממשיכים במקביל. אנחנו באנו לעבוד כשכירים, לפי הרעיון שבן עמי ראה ביוון . ד"ר אברהם אבו שדיד שהיה חותנו של איתמר בן אב"י היה אחד מרוכשי הקרקע ואנו באנו להכין את הקרקע לנטיעת הפרדס הראשון בנתניה.
במשך הזמן, לאט לאט, התחלנו לעבוד. באנו ככפריים להקים מושבה חקלאית אבל את הקרקע עוד לא קיבלנו. עבדנו כשכירים, לא היה קל, אבל קיימנו את עצמנו. עדיין לא היה לנו ישוב של קבע, גרנו עוד באהלים בלי המשפחות. עבדנו כשכירים בחריש בכל הסביבה, היכן שדרוש היה חריש עמוק אנחנו היינו מבצעים. תחילה באמצעות יוסף אפרתי מהרצליה אבל לאחר זמן אמרנו מדוע אנחנו צריכים מתווך, אנחנו יכולים בעצמנו להיות הקבלנים וכך עשינו. חרשנו את האדמות שנרכשו בעמק חפר ובמקומות אחרים.
עבדנו בהרבה מקומות. אח"כ התווספו לאהלים תושבים נוספים: יעקב שפירא מזיכרון יעקב, צבי דרקסלר הורוביץ, סלומון וגרינברג מראש פינה ועוד מתיישבים שאני לא בדיוק זוכר אבל התאספו אנשים נוספים. גדלנו והקמנו מחנה אהלים על יד אום חלד, נהיינו משפחה יותר גדולה. זה היה טוב מאוד ויפה מאוד אבל שום שירותים לא היה לנו, לא רופא, חנויות לא היו. את המשפחות עוד אי אפשר היה להביא.
אחת הבעיות העיקריות היה קשיי התחבורה. לא היו כבישים ולא היתה תחבורה. לא היו אוטובוסים. הניתוק מהמשפחות גם כן היה קשה. אני, כדי להגיע הביתה לראות את אשתי, הייתי לוקח פרדה, שם עליה אוכף ורוכב דרך טול כרם, ביר אל סיכה, בקעה אל גרביה ואדי ערה, שעדיין לא היה בו כביש אלא שביל בהרים לעפולה. הייתי רוכב שבע שמונה שעות כדי להגיע הביתה, לכפר תבור.
במהלך הזמן, עם העברת משרדי הניהול של חברת הנוטע העברנו את מחנה האהלים ליד המשרדים שהיו על גבעה היכן שאח"כ הוקם קולנוע שרון. המגורים באהלים היו די קשים בגלל הרוחות והגשמים. מדי פעם היה עף אהל באמצע הלילה ובנוסף מחלת הקדחת תקפה רבים מאיתנו והיו נאלצים לעזוב ולחזור למשפחותיהם. היתה תקופה שרובנו שכבנו חולים ובנימין צעדי שטמפר היה היחיד שלא חלה וטיפל בכולנו. הוא הזמין רופאה שהגיעה אחר טלטולים מכפר סבא והזריקה לנו חינין.
צריך לזכור שבחודש אוגוסט 1929 התחילו המאורעות. המגורים באהלים, הרוחות החזקות שנשבו וכן מחלת הקדחת שהחלה לפגוע בנו, גרמו לחוסר יציבות ועזיבת חלק מהתושבים עד יעבור זעם. אני נשארתי וכשהתחילו שמועות על אי שקט מכוון טול כרם אסף אותנו השיח צלח חמדן לביתו עד יעבור זעם.
בכ"ה בסיוון ה- 3 ליולי 1929 נולד בני הבכור לאומי. בביקור האחרון שלי בבית בפסח סיכמתי עם המשפחה שכאשר ייוולד הילד יטלפנו לידידי עבדול רחים, סוחר מטול כרם, שהיה מראשי הכנופיות באזור. לעבדול רחים היה טלפון. כשעברתי אצלו תוך כדי שתיית קפה שאל אותי מתי אתה מביא את אשתך סיפרתי לו שאשתי עומדת ללדת ולאחר בניית הבית היא תגיע. חנינה, הוא שאל, ומה עם ילדים? אמרתי לו אל תדאג אשתי בהריון ועומדת ללדת בעוד מספר חודשים. ואיך תדע שהיא ילדה? אמרתי לו: אני לא יודע אבל נמצא דרך. פתאום קם עבדול רחים, ניגש לדלפק החנות, רשם על פתק משהו ובא אלי ואמר לי: חנינה, הנה מספר הטלפון שלי. ברגע שאשתך תלד שיטלפנו אלי ואני אשלח שליח שיודיע לך על הלידה. את הפתק מסרתי לאשתי, ב- 4 ליולי הגיע שליח לאזור האהלים והתחיל לצעוק: חנינה, יש לך בן. אני לא הייתי באהל, עבדתי בשטח ואת ההודעה העבירו אלי החברים שחלקם שכבו קודחים בחום באהל.
למרות הקשיים התחלנו לחשוב על בניית הבתים, כדי שנוכל להביא את המשפחות. כעבור זמן הביאו את המהנדס קסלמן מתל אביב. הוא קבע לכל מתיישב 21 דונם, 3 דונם לבית ולמגרש ו- 18 דונם לפרדס. לנו הבטיחו בהתחלה 25 דונם. קיבלנו את זה אבל היו כל מיני בעיות אחרות. אחת מהן, אנחנו הגליליים רצינו לקבל אדמות רחוקות מהים, כמו כן בקשנו להיות בבלוק אחד. לאחר ברורים ודיונים, ביום ראשון 14/07/1929 ו' תמוז תרפ"ט, עשו לנו את ההגרלות של המגרשים ואכן כל הגליליים קיבלו את המגרשים ברח' סמילנסקי.
התחלנו בתכנון הבית שהיה צריך להיות בן שני חדרים ומטבח ורפת לבהמות. שני קבלנים התמודדו לבנות את הבתים. היה משה שקד, שהיה משלנו, וכצמן מחדרה. אנחנו הגליליים בקשנו שמשה שקד יהיה הקבלן שלנו. הוא אחד מאיתנו, היה אתנו מהרגע שהגענו, וכך היה. כל אחד קיבל הלוואה של 100 לא"י, הלוואה לבניית הבית. הגשנו בקשות לבנק של בני בנימין. לאחר שאושרו ההלוואות התחלנו בבניה.
ראשית בנינו אצלי את הרפת. עם גמר הבנייה אצלי, התחילו לבנות אצל יצחק מלר את הרפת. למגורים הקימונו אהל על יד הרפת שלי ויצחק העביר את הבהמות שלו לרפת שלי ואנחנו התגוררנו שנינו באהל עד שגמרו לבנות את הבית. הבית הראשון שנבנה היה ביתו של יעקב שפירא שכננו מהצד השני. ועכשיו התחלנו לחשוב איך מעבירים את המשפחה. בבית היו שני חדרים, פרנסה היתה די בקושי, אבל אתה יודע אומרים שחתול כשנופל תמיד נופל על הרגלים. כך היה גם איתנו. הסתדרנו, עבדנו בכל עבודה שהזדמנה. אתה יודע שפרדס עד שמתחיל לתת פרי זה ארבע חמש שנים וממה נתקיים? שרדנו והמשכנו הלאה.
מאורעות 1929 היו חלק מהדברים שלא חשבנו עליהם. זה לא היה דבר של מה בכך היינו מנותקים מהעולם ומהבית. אז עוד לא היה טלפון, עיתון או רדיו, אבל הידיעות הגיעו וגרמו לנו דאגה רבה. כששמענו על הטבח בחברון והגיעו גם שמות הנרצחים שחלקם הכרנו את המשפחות האמת שדאגנו לעצמנו וחשבנו מה יהיה כשתגענה המשפחות.
את אשתי חיה ובני לאומי בן 9 חודשים הבאתי לנתניה ב- 16 למרץ 1930 ט"ז באדר תר"צ בעגלה. הפעם לקח לנו לנסוע רק 8 שעות מהבית ולמזלי מזג האוויר היה טוב ונעים. הפעם לקחנו אתנו קצת משק חי, לקחתי פרה נותנת חלב עם עגלה. כמו כן לקחתי קצת עופות, תרנגולות ושני תרנגולים והאבא שלי נתן לי מתנה חמור קפריסאי לבן אשר במשך שנים היינו משכירים אותו לכל מי שהיה דרוש חמור. זה היה אחד ממקורות ההכנסה שלנו בימים קשים. כל הכבודה נקשרה לעגלה ואת הבן הנחנו בארגז עץ שארזו בו קונוסים של סוכר ויצאתי פעם נוספת לדרך והפעם ההרגשה שאני נוסע לביתנו והפעם חוזר לכפר תבור רק לביקורים. הגענו לנתניה לפנות ערב. הבית היה כמעט מוכן אבל היו עדיין חסרות דלתות וחלונות ועדין לא גמרו לסייד. יצחק מלר עבר להתגורר בביתו ואת חיה אשתי והילד הכנסנו לאהל ליד הרפת, עד לגמר הבניה והכניסה לבית. מהזמן שהגענו למעשה התחילו חיי המשפחה להתפתח ולבנות את המשפחה.
לבית נכנסנו לקראת פסח אותה שנה. את הסדר עשינו אצלנו. לא היתה לנו אפשרות לנסוע לעריכתו עם המשפחה בכפר. חיה היתה בחודשי הריונה הראשונים עם אורה בתי שנולדה בבית בנתניה והמיילדת שלה היתה אסתר מלר. אורה היא הילדה הראשונה שנולדה במושבה נתניה.
במהלך השנים הפרדס התחיל להניב והעבודה בו היתה רבה אך לקיום צריך היה לחפש עבודה נוספת וזאת עשיתי החל בכניסה לשותפות עם בדווי בעל גמלים, בהובלת זיפזיף לבניית הבתים. הגמלים היו שוהים בחצר ובבוקר יורדים לים פעמים אין ספור. החמור הושכר. בשנים ראשונות את הלחם היו מביאים מחדרה עד שהוקמה המאפיה בנתניה. כשמועד לידתה של אורה קרב שלחה אמי רחל את אחותי הצעירה תקווה לעזור לנו. היא נסעה מכפר תבור לחיפה ומחיפה לחדרה ברכבת כדי להגיע לנתניה אולם התחיל לרדת גשם שוטף ואי אפשר היה להגיע, לא ברכב ולא ברגל. היא לנה בבית ידידים בחדרה ובבוקר יצאה למרכז המושבה ושם ראתה את החמור שנתן לי במתנה אבי, נגשה אל מובילו ושאלה אותו אתה לא במקרה מנתניה? והוא ענה לה: כן, אני מוביל לחם מחדרה לנתניה ואז שאלה אותו במקרה החמור הוא לא של חנינה כהן? והוא ענה לה: כן, מניין לך? חנינה הוא אחי ואני נוסעת לעזור להם בהולדת הבת. הזמינה אחר כבוד וכך הגיעה להולדת אורה.