בית אבא - זהבה בקמן
סבורתני שהספר יהיה לוקה בחסר, אם לא אספר קצת לקוראים על הבית שממנו החלטנו לעלות ארצה.
אבי ניהל עוד בימי הצאר עסקי מסחר עם ארץ ישראל. הוא היה נציג "כרמל" באודיסה. רעיון העליה קינן בלבו מזמן, אך הצליח להגשים רעיון זה רק מאוחר יותר, כאשר הגיעו לשלטון ה"לבנים".
נוצרה אז אפשרות הצטרף לקבוצת פליטים מצפת ומישובים אחרים בארץ, שהפליה באניה "רוסלאן" מאודיסה ליפו בשנת 1919. נוסד ועד ארץ-ישראלי שנכנסו אליו הפרופסור יוסף קלוזנר, י. ח. רבניצקי ורבים אחרים. מר אליהו הגלעדי, שאף הוא נמנה עם נוסעי האניה הזאת, מספר:
"עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו על ידי הממשלה העותומנית כל הנתינים הזרים ובתוכם כמה מאות תושבי צפת, נתיני רוסיה.
"בשנת 1919, כשדרום אוקראינה נכבשה על ידי חיילות דניקין ה"לבנים", פנה הועד האודיסאי לשלטונות בבקשה לאפשר לתושבי פלשתינה לחזור לבתיהם.
"בדרכים שונות הושג הרשיון ואז החלה מלאכת הזיופים של תעודות לידה מפלשתינה וצורפו לרשימה של תושבי צפת מאות אנשים שהיו להם זיקה וקשרים לארץ. חותנו של ד"ר בקמן ז"ל, אשר היה קשור לארץ בקשרי מסחר כסוכן "כרמל מזרחי", היה בין ראשוני הנרשמים לעליה זו.
"בין העולים באניה זו, היו מן הידועים ביותר: ד"ר יוסף קלוזנר, י. ח. רבניצקי, ד"ר גליקסון, פרופסור דוסטרובסקי, ד"ר חת, האחים פרנקל - גזבר מ.ד.א. והצייר, ד"ר יסקי, ד"ר ניסנבוים". הורי עם שני בנים, אחד היה בן שבע והשני נתקבל אז לגימנסיה "הרצליה", אף הם היו ברשימת הנוסעים. אני עם בעלי, בתי ואחותי, נשארנו מתוך תקווה לנסוע באניה הבאה.
אך אניה שניה כבר לא היתה, ומשראינו שנסיעתנו משתהית, החלטנו להגיע לגבול הרומני. בעלי גויס כרופא, ואנחנו, כלומר אני ובתי, קיבלנו רישיון עליה מאבי ועלינו ארצה. שנה אחת נשאר בעלי ברומניה ואחר כך נסע לבלגיה להשלים את לימודיו בפקולטה לרפואה.
משהגיע אחר כך ארצה, פנה בעלי ל"הדסה" בבקשה לשלוח אותו לישוב כלשהו לעבוד. שלחו אותו לעזה. התגוררו שם אז משפחות יהודיות אחדות, ואנו עבדנו שם 5 שנים. בעזה נולד בשנת 1926 בננו ישעיהו.
אחרי מאורעות 1929 עזבנו את עזה ועברנו למטולה, בה התגוררנו שנתיים וחצי. תנאי החיים במטולה היו אז קשים מאוד. בחורף היה השלג חודר ישר הביתה. את המים היה צריך להביא מן המעין, כי הרי לא היו אז מיתקני מים בבתים. אחרי מטולה עברתי עם הילדים לתל אביב לבית אבי, ובעלי יצא לחודשים אחדים לפאריס, כדי לרענן את ידיעותיו. שם ביקר במרפאות ובבתי חולים. הוא כתב לי משם:
"אני מאושר כשאני רואה כיצד מתקדמת הרפואה. הנני מרוצה שאני יכול לרכוש ידיעות הנחוצות לי בארץ ישראל".
אני יכולה לומר שהיה לו צמאון בלתי משוער למדע. הוא חלם על עבודה בירושלים בבית חולים, אך לצערו לא זכה להגשים חלום זה. לאחר ששהה 7 חודשים בפאריס, עברנו לנתניה, ותושבי נתניה היו עדים חיים לעבודתו הפוריה.
איני יכולה לא להזכיר מקרה שהתרחש במטולה.
עלי לציין כלי כל מקרי לידה צריך היה בעלי לשלוח לטבריה. והנה קרה שאחת מתושבות המקום שכרעה ללדת, הובאה למרפאה לקבל את המכתב, כשבחוץ עומדת ומחכה לה המכונית. לפתע אומר לה בעלי: "אני מפחד שתסעי, שלחי חזרה את הנהג והישארי בבית". היא נשארה. הלידה לא היתה קלה, ובעלי היה מתוח ורוגז כל זמן טיפולו ביולדת. בהפסקות שבין צירי הלידה היה מתרוצץ בחדר וקורא את רשימותיו בגינקולוגיה. נולד תינוק בריא וחי ובעלי היה מאושר שיצא בכבוד מניסיון זה. את הורי בעלי נטשנו לצערי לפני שנים רבות. אביו, מרדכי, היה אדם בלתי רגיל. באותן שנים, כאשר מלחמת הקיום היתה קשה למדי, היה מוצא זמן לעסוק בענייני ציבור. לעתים קרובות מאוד היו פונים אליו שישמש בורר. פעמים רבות היה מקבל על עצמו ללכת למושל המחוז ולהיות לפה לאנשים שנמצאו בצרה.
אם בעלי, רחל, היתה תמיד עסוקה בחנות, אך על אף אמצעיה המצומצמים השתדלה תמיד לעזור לזולת בכל אשר יכלה.
חותני מת בגיל צעיר, וכך נפל עול הפרנסה של המשפחה כולה על כתפיה.
פלישת היטלר לברית המועצות מצאה אותה לא הרחק מוונציה שבאוקראינה, ושם נספתה יחד עם בעל בתה.
מתוך: כרוסט יוסף (עורך), 1967, ספר בנימין בקמן.
נוצרה אז אפשרות הצטרף לקבוצת פליטים מצפת ומישובים אחרים בארץ, שהפליה באניה "רוסלאן" מאודיסה ליפו בשנת 1919. נוסד ועד ארץ-ישראלי שנכנסו אליו הפרופסור יוסף קלוזנר, י. ח. רבניצקי ורבים אחרים. מר אליהו הגלעדי, שאף הוא נמנה עם נוסעי האניה הזאת, מספר:
"עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו על ידי הממשלה העותומנית כל הנתינים הזרים ובתוכם כמה מאות תושבי צפת, נתיני רוסיה.
"בשנת 1919, כשדרום אוקראינה נכבשה על ידי חיילות דניקין ה"לבנים", פנה הועד האודיסאי לשלטונות בבקשה לאפשר לתושבי פלשתינה לחזור לבתיהם.
"בדרכים שונות הושג הרשיון ואז החלה מלאכת הזיופים של תעודות לידה מפלשתינה וצורפו לרשימה של תושבי צפת מאות אנשים שהיו להם זיקה וקשרים לארץ. חותנו של ד"ר בקמן ז"ל, אשר היה קשור לארץ בקשרי מסחר כסוכן "כרמל מזרחי", היה בין ראשוני הנרשמים לעליה זו.
"בין העולים באניה זו, היו מן הידועים ביותר: ד"ר יוסף קלוזנר, י. ח. רבניצקי, ד"ר גליקסון, פרופסור דוסטרובסקי, ד"ר חת, האחים פרנקל - גזבר מ.ד.א. והצייר, ד"ר יסקי, ד"ר ניסנבוים". הורי עם שני בנים, אחד היה בן שבע והשני נתקבל אז לגימנסיה "הרצליה", אף הם היו ברשימת הנוסעים. אני עם בעלי, בתי ואחותי, נשארנו מתוך תקווה לנסוע באניה הבאה.
אך אניה שניה כבר לא היתה, ומשראינו שנסיעתנו משתהית, החלטנו להגיע לגבול הרומני. בעלי גויס כרופא, ואנחנו, כלומר אני ובתי, קיבלנו רישיון עליה מאבי ועלינו ארצה. שנה אחת נשאר בעלי ברומניה ואחר כך נסע לבלגיה להשלים את לימודיו בפקולטה לרפואה.
משהגיע אחר כך ארצה, פנה בעלי ל"הדסה" בבקשה לשלוח אותו לישוב כלשהו לעבוד. שלחו אותו לעזה. התגוררו שם אז משפחות יהודיות אחדות, ואנו עבדנו שם 5 שנים. בעזה נולד בשנת 1926 בננו ישעיהו.
אחרי מאורעות 1929 עזבנו את עזה ועברנו למטולה, בה התגוררנו שנתיים וחצי. תנאי החיים במטולה היו אז קשים מאוד. בחורף היה השלג חודר ישר הביתה. את המים היה צריך להביא מן המעין, כי הרי לא היו אז מיתקני מים בבתים. אחרי מטולה עברתי עם הילדים לתל אביב לבית אבי, ובעלי יצא לחודשים אחדים לפאריס, כדי לרענן את ידיעותיו. שם ביקר במרפאות ובבתי חולים. הוא כתב לי משם:
"אני מאושר כשאני רואה כיצד מתקדמת הרפואה. הנני מרוצה שאני יכול לרכוש ידיעות הנחוצות לי בארץ ישראל".
אני יכולה לומר שהיה לו צמאון בלתי משוער למדע. הוא חלם על עבודה בירושלים בבית חולים, אך לצערו לא זכה להגשים חלום זה. לאחר ששהה 7 חודשים בפאריס, עברנו לנתניה, ותושבי נתניה היו עדים חיים לעבודתו הפוריה.
איני יכולה לא להזכיר מקרה שהתרחש במטולה.
עלי לציין כלי כל מקרי לידה צריך היה בעלי לשלוח לטבריה. והנה קרה שאחת מתושבות המקום שכרעה ללדת, הובאה למרפאה לקבל את המכתב, כשבחוץ עומדת ומחכה לה המכונית. לפתע אומר לה בעלי: "אני מפחד שתסעי, שלחי חזרה את הנהג והישארי בבית". היא נשארה. הלידה לא היתה קלה, ובעלי היה מתוח ורוגז כל זמן טיפולו ביולדת. בהפסקות שבין צירי הלידה היה מתרוצץ בחדר וקורא את רשימותיו בגינקולוגיה. נולד תינוק בריא וחי ובעלי היה מאושר שיצא בכבוד מניסיון זה. את הורי בעלי נטשנו לצערי לפני שנים רבות. אביו, מרדכי, היה אדם בלתי רגיל. באותן שנים, כאשר מלחמת הקיום היתה קשה למדי, היה מוצא זמן לעסוק בענייני ציבור. לעתים קרובות מאוד היו פונים אליו שישמש בורר. פעמים רבות היה מקבל על עצמו ללכת למושל המחוז ולהיות לפה לאנשים שנמצאו בצרה.
אם בעלי, רחל, היתה תמיד עסוקה בחנות, אך על אף אמצעיה המצומצמים השתדלה תמיד לעזור לזולת בכל אשר יכלה.
חותני מת בגיל צעיר, וכך נפל עול הפרנסה של המשפחה כולה על כתפיה.
פלישת היטלר לברית המועצות מצאה אותה לא הרחק מוונציה שבאוקראינה, ושם נספתה יחד עם בעל בתה.
מתוך: כרוסט יוסף (עורך), 1967, ספר בנימין בקמן.