מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

אבני דרך

עליית שנות ה-50

העלייה הגדולה שזרמה למדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה היתה אירוע מהפכני, ששינה את המפה הדמוגראפי בארץ ושל העם היהודי בעולם. בתוך ארבע שנים (1948 - 1952) עם הגל הגדול ביותר של העלייה הוכפלה האוכלוסייה היהודית בארץ. העלייה ההמונית בשנות ה - 50 היתה "קיבוץ גלויות" הלכה למעשה.
העלייה בשנים אלו הגיעה בעיקר משני איזורים: 40% הגיעו מאירופה המערבית והמזרחית, "שארית הפליטה" ו - 60% הגיעו מארצות האיסלאם, אסיה ואפריקה.
מיד לאחר קום המדינה, הוקמו לצד העיר נתניה מחנות עולים ומעברות לקליטת היהודים שהחלו לזרום מכל קצוות תבל. לנתניה, יועד תפקיד מרכזי וחשוב בקליטתם ושילובם של המוני עולים במרקם החיים בישראל.
בנתניה התגוררו באותה עת כ - 9000 תושבים, ועם תושביו של מחנה העולים שהוקם בה באזור עין התכלת חוף הים, הגיע מספרם ל כ- 11,000 איש. במעברת בית ליד הסמוכה הוקם מחנה עולים הגדול במדינה, כ 20,000 אלף עולים. עולים אלו ובמעברות נוספות בסביבה התגוררו בבדונים, צריפים ובפחונים בתנאי חיים קשים מאד.
בשל המחסור החמור בדירות ובשל הצורך הדחוף לפתור את הבעיה הוקמו בחופזה בשולי נתניה שיכונים בהם שוכנו אלפי העולים החדשים.
ד"ר שטרנברג מנהל מחלקת סעד כתב לראש העיר ב 5.5.1954 את הדברים הבאים על מצב מחנה המעבר בנתניה: "ידוע בוודאי לכב' מצב העזוב של המחנה הנ"ל שהוקם בזמנו ע"י הסוכנות היהודית, רק לצורכי שעת חירום כמחנה מעבר לעולים המצפים לשיכונם הקבוע. בינתיים עבר שיא המשבר בבעיית השכון לעולים, אבל רק תושבי מחנה מעבר נתניה נשכחו, המחנה הפך למחנה קבע ואינו מוסיף מפאת מראהו החיצוני המכוער לנוף העיר. פנינו לסוכנות היהודית להעבירם לשיכוני קבע... אבל לדאבוננו לא נענינו.. מבחינת הטיפול הסוציאלי בתושבים מהווה המחנה אחד האיזורים הקשים ביותר והרכב האוכלוסייה הוא הגרוע והקשה מבחינת הבריאות וסגולותיהם לסידורים מתאימים במסגרת יכולותינו. הצריפים נרקבו במשך הזמן ונמצאים כעת במצב שאינו מתאים בשום פנים ואופן לדיור" (ארכיון עיריית נתניה, ע, 228 סימול 2087).
בשנות ה-50 היה ריכוזם הגיאוגראפי של תושבי נתניה לפי מעמדם החברתי או כלכלי, ונוצרו כמין שלושה מעגלים זה בתוך זה. המעגל המרכזי היה הגרעין של התושבים הוותיקים. אלה התרכזו במרכז העיר סביב הרחוב הראשי, רח' הרצל, אשר התפתחותו בשנות החמישים הייתה צנועה ביותר. את המעגל השני היוו השכונות שסביב מרכז העיר, השכונות בעלות הצביון הפוליטי או העדתי. התגוררו בהן פועלים מן המעמד הבינוני. שכונות אלו התפתחו התפתחות של ממש עוד טרם קום המדינה ובשנותיה הראשונות. המעגל השלישי, הגדול ביותר, היה שיכוני העולים, שצצו בפרברי העיר כפטריות לאחר הגשם. חיו בהם אלפי עולים ברמת חיים נמוכה. שכונות אלו, דורה, דיור לעולה (לימים קרית נורדאו), סלע, גן ברכה ורמת הרצל - היו איזורי מצוקה מן הבחינה הכלכלית והחברתית. ורק בסוף שנות החמישים הוחל לשקמן שיקום פיזי וחברתי. עם תום שנות החמישים התקרב מספר התושבים בעיר ל-40 אלף.
(מתוך: דוידוביץ שר - אל, 1992, נתניה - סיפורה של עיר, הוצאת מוטיב - דביר כצמן).