שלמה שפיגל ז"ל

קורות חיים

אני מעביר על הכתב את קורות חיי מאז היותי בר הבנה עד אשר הגעתי לנחלה עם משפחה תודה לאל מבורכת.
חיים אשר קשים היו עלי בילדותי וימים יותר מאוחר כשעמדתי על רגלי וברשות עצמי ואני מודה לאל על כך שאני יכול להעביר את הנ"ל על הכתב, כי מי יודע כמה זמן אוכל לזכור את מה שעבר עלי, ואם יוכלו הבנים והנכדים ללמוד לקח מזה, כי הימים בצעירותי היו מאוד קשים, הישוב היה קטן ודל מאוד והפרנסה ג"כ דלה, אמנם לא שאפנו לרבות והסתפקנו במועט ובמה שיש לנו.
נולדתי בפ"ת בשנת תרס"ב כ"ה תשרי (10.10.1901 לפי התאריך הנוצרי), הייתי הבן הראשון לאבי נחמן ז"ל אשר היה חקלאי מילדותו, היה אחד הבנים לסבא דוד מיכל ז"ל אשר הגיע ארצה עם משפחתו לפני הפוגרום בקישינוב (ראה בספר פתח תקוה עמוד 217) אבי היה הבן החרוץ והמוכשר במשפחה. לסבא ז"ל היתה בקישינוב נחלה גדולה אשר העסיקה רבים מהגוים בסביבהו, זקני ע"ה ראה את הנולד ברוסיה הצארית ע"כ החליט למלט נפשו ומשפחתו ולעלות לארץ ישראל, לבנות את עתידו כאן בארץ בפ"ת, המשפחה היתה גדולה: סבא וסבתא ז"ל עם חמשה בנים ושתי בנות (משה, יצחק, יעקב, נחמן, אליעזר וזיסע ז"ל - הבנות נחמה ומרים ז"ל) תקותם היתה כי כאן בארץ יוכלו לבנות ולהקים משק יפה בכסף אשר העבירו מעירם קישינוב (אז על גבול רוסיה רומניה), את הכסף במטבעות זהב העבירו בכדי חמר מוצפים למעלה דבש וזאת כדי להעלים מהשלטונות את אשר עמהם ולא עוררו כל חשדות בעברם את הגבול.
השלטון התורכי אשר שלט בארץ היצר את צעדי העולים מרוסיה, לא יכול היה עולה להתישב בארץ רק כשבידו דרכון תורכי או דרכון אחר, היה צריך להחליף הדרכון הרוסי לדרכון אחר, גם בזה מצא סבי ז"ל דרך, הוא קנה מיוני את דרכונו בשם שפיגל וכך נתנה האפשרות למשפחתנו להשאר בארץ (את שם המשפחה הקודם איני זוכר). עוד לפני בא משפחתנו ארצה עברו כמה משפחות בשנת 1878 מירושלים לפ"ת הלא הם: מרדכי סלומון, יהושע שטמפר, גוטמן ועוד. כל אלה היו מקבלי חלוקה ועברו לבנות את ביתם בפ"ת בעבודה חקלאית. הברון רוטשילד ז"ל תמך ב-28 מתנחלים ראשונים אלה בפ"ת. פקידי הברון אשר הפקדו לכך נהלו את קנית האדמות וחלוקתם למתישבים אלה, האדמה נקנתה מיוני בשם טיאן.
עם בא משפחתנו לפ"ת (עלו עוד כמה משפחות חדשות) - קנה סבא ז"ל אדמה להתנחלות והמושבה התחילה להתרחב. את המשק ביסס על פלחה וכרמי ענבים (ראה בספר של פ"ת עמוד 217), העבודה היתה פרימיטיבית בארץ והממשלה התורכית לא התענינה במתישבים החדשים לא הושיטה להם כל עזרה. את החריש עשו במחרשות עץ עם ראש ולהב ברזל, העבודה היתה מעיפת ומתישה את כוחותיהם, כי האדמה לא עובדה שנים רבות. האדמה אשר נוצלה עד אז רק למרעה ובקר, לא נתנה יבולים מספיקים ורק העתיד עודד אותם להמשיך ולעבוד, כל הדרכה לא היתה להם, את הגפנים בכרמים נטעו בצפיפות 2*2 מטר לפי השיטה הצרפתית גם הזנים לא היו מבוקרים, חלק גדול ענבי יין. עם הזמן בנו פקידי הברון ייקב בראשון לציון לתעשית היין. (ענבי מאכל לא נטעו כי לא היה להם דורש). חלק גדול מהנתמכים ע"י הברון גר בראשון לציון, הם התבססו על כרמי ענבים ליין. בחצר המשפחה התקינו סבא ואבא ז"ל יקב קטן לעודפי הענבים והיין הזה נעשה בלי כל תערובת של סוכר או ספירט (הרתיחו על אש את היין אחרי הסחיטה) ועל כן נקרא היה "יין מבושל" אשר בתוך חביות עץ, נשאר ולא התקלקל שנים רבות. היין הזה היה לו שם אצל רופאים רבים מירושלים (יין בן 24 שנים) לאנשים זקנים בעיקר, הם המליצו לשתות לחיזוק כוחותיהם.
אבא ז"ל הכיר את אמי שרה ז"ל בצעירותה בבואה מרוסיה עם כל משפחתה, היתה אישה יפה מלאת חיים, שניהם החליטו להנשא ועברו לגור בבית נפרד מההורים, יתר בני משפחתה עזבו את הארץ ונסעו לארה"ב, שם מצאו את מקומם ופרנסתם. הייתי הבן הגדול בבית ולא ארכו הימים הייתי נאלץ לעזור לאבא בבית כי אמא ז"ל חלתה והיתה זקוקה לניתוח שד, בארץ לא היתה כל אפשרות להנתח, נסעה לפריז שם היא נעזרה ע"י דודי אליעזר ז"ל אשר עבר לפריז כתוצאה מתאונה שקרתה לו (בכרם גדלו קקטוסים אשר שמשו גדרות מסביב, את הפרי העסיס והטעים מהקקטוסים מורידים ואוכלים, אולם היו להם קוצים קטנים אשר היינו מטאטאים בחול את הפרי להוריד הקוצים הקטנים, נתמזל לדודי אליעזר והרוח העיפה קוץ לאחת מעיניו והיה זקוק לנסוע לפריז להוציא את הקוץ, פה בארץ לא נמצא מי שיעזור לו), נשאר בפריז גדל משמחה ופרנסתו ג"כ היתה בשפע עד בא הנאצים במלחמת העולם השניה, העבירו את ההורים למחנה השמדה, הילדים התפזרו לפינות שונות אצל מכריהם מבין הגויים וכך נצלו מהמשרפות של הגרמנים.
אמא ז"ל חזרה מפריז חולה מאוד. היא לא יכלה לעמוד בסבל והלכה לעולמה בט"ז אב תשכ"ז, עזבה אותנו 3 יתומים: אני בן חמש, דבורה ז"ל בת שלוש ואחי טוביה בן שנה. אבא אשר היה מסור לנו בכל נפשו לא יכול לשאת את הכאב והעבודה העיקה עליו מאוד, כמעט כל העבודה נעשתה בידים. ההשגחה עלינו ועל הבית נחלה עוזרת ערביה אשר היתה מאכילה ומשקה אותנו ומכינה לאבא את ארוחת הערב בחזרו מהעבודה. אני הייתי רץ לבית הכנסת לאמר קדיש בשנת האבל הראשונה, לכן איני יכול לשכוח את אמי ז"ל עד היום הזה. בקושי זוכר אני את פניה החוורים הורידו אותה באלונקה-מטה לסירה של ערבים מהאניה לחוף יפו, כולנו עמדנו וחיכינו לבואה.
את השנים היפות בילדותי עברתי בגעגועים לאמא ז"ל, הלימודים השכיחו קצת את הכאב. למדתי בתלמוד תורה נצח-ישראל אשר בפ"ת, את מנהל הת"ת ד"ר אוורבוך מגרמניה היינו מכבדים מאוד, גם המורים שמרו על הליכותינו בקפדנות בעיקר בעניני דת, למדתי תורה גמרא משניות וכו' עם מורים נכבדים, הייתי תלמיד בינוני בלימודים אלו, בשעורי חשבון טבע והיסטוריה הייתי מהטובים בכיתה וכן שעורי הגנה אשר היינו עושים בגן בית הספר. הייתי אחד המצליחים בגן ומביא הביתה כל מיני ירקות פרי עמלי. בהפסקות היינו משתעשעים וזה השכיח לי את כאבי על חוסר אמא.
לא ארכו הימים ואבא נשא אשה שניה ממשפחת ביחובסקי. המשפחה הזו באה מרוסיה ומחוסר אמצעים גרו בפרדס בחריה אשר על הירקון, את אמי השניה קבלתי באהבה (סוניה שמה, קראנו לה "טנטע" - דודה בצרפתית), אבל בלילות הייתי ממרר בבכי כי לא יכולתי לשכוח את אמי המסכנה אשר הלכה לעולמה. התגברתי על הכאבים בעזרתה של ה"טנטע" אשר יחסה אלי היה טוב, בשעות הפנאי בחופשות עזרתי לאבא במשק, אהבתי את העבודה והייתי מצטיין כשאני עובד בין הגדולים. העבודה בכרמים היתה קשה והיה גם צורך לשמור בלילות מגנבים ומשועלים אשר היו מחבלים בכרמים, כך שלא תמיד הספקתי לישון די. העבודה והגיל עשו את שלהם, נעשיתי קשוח מהעבודה אם כי מצאתי סיפוק בם. בהגיעי לבר-מצוה חגגנו בביתנו את המסיבה היפה, הרבה אורחים ותלמידים חברי מבית הספר נאספו בביתנו. אבא עשה הכל לעודד אותי, הוא החליט לשלוח אותי לירושלים ללמוד, באותו זמן התפלגו בית הספר "למל" למודי גרמניה ובית הספר העברי לומדי עברית בהנהלתו של מר דוד ילין וסגנו מר זוטא. הייתי הצעיר בין הגדולים בני פ"ת אשר למדנו בירושלים, השתדלתי להיות בקרבתם, היינו נוסעים לירושלים בדיליג'נס (מרכבה מכוסה בריזנט מכל עבריה לשמירה מגשם ומרוח). הנסיעה ארכה 7-3 שעות ולפעמים גם יותר כי הסוסים המושכים במרכבה היו צריכים מנוחה בעליות הקשות לירושלים. חברי הגדולים למדו בסמינר העברי ואני בבי"ס העברי בהנהלתו של מר זוטא.
מלחמת העולם (1914) פרצה והאמצעים למחיה לא הספיקו לנו בירושלים, היינו נאלצים להביא מהבית כל מיני מזונות בכדי להקל על ההוצאות. המלחמה התקרבה, ממצרים לארצנו, הצבא הבריטי רדף את הצבא התורכי בנסיגתם, הגיע מצב קשה אשר אילץ אותנו התלמידים להישאר בבית בכדי לא להנתק מהמשפחות.
עברתי ללמוד בבי"ס פיק"א בפ"ת פה מצאתי את מקומי בין מכרים ילדים וילדות בני גילי, הלימודים בבי"ס פיק"א לא הקשו עלי הרבה.
ביום אחד בהפסקת הלימודים ואנו בחצר בית הספר, לפתע כיסתה עננה את השמים, לא הבינונו את הסיבה, אולם עם התקרב העננה ראינו כי זה נחיל ארבה אשר עלה מהמדבר, ממצרים, וכסה את עין השמש.
זוכר אני את שעות הפנאי אשר הייתי מבלה בין הקמה בשדה התבואה שלנו, רץ ומתופף בפח להבריח את החמסנים אשר היו מכלים כל עלה ירוק והגבעולים שבתבואה. לא ארכו הימים והארבה הטיל ביצים בעיקר באדמות הקשות שהיה בוחר. (הפקעות דומות לביצי דגים בגודל אצבע).
הממשלה חיפשה דרכים לחיסול הארבה הטילה על התושבים מכסה של 2 פחים ביצים על כל אדם. את הביצים היו ממלאים בשקים שורפים ומשמירים. זה לא עזר כי חלק גדול מהביצים היה נשאר באדמה למרות הכל והחל להתבקע, החגבים הקטנים החלו לזרום בנחלי מים בכל השטח; בבתים בחצרות בשדות ובכרמים, בתי הספר מכל הארץ גויסו להשמדת החגבים. היינו חופרים תעלות עמוקות, מגרשים לתוכם את החגבים ומכסים בעפר. העבודה היתה מפרכת וכל מה שעשינו לא עזר. מגמנסיה הרצליה אשר בת"א באו אלינו כל התלמידים לעזרה. הייתי מביא להם משקאות קרים להרווח צמאונם מהחום אשר שרר אז.
בהתבגר החגבים התחילו להתעופף, למזלנו באה רוח פתאומית והעיפה אותם לים, ראינו את זה כנס משמים, כי עד אז כלו כל עלה ירוק אשר מצאו על העצים, הם אכלו את קליפות העצים בעיקר של ההדרים וגרמו למות הרבה עצים בתוצאה ממכת מצרים זו.
נשארתי ללמוד בבי"ס פיק"א אשר בפ"ת עד אשר ראיתי כי עלי לעזור לאבא בעבודתו הקשה בכרמים ובשדות. הוא עבד גם מחוץ למשק בכדי להביא פרנסה למשפחה אשר גדלה. עבדתי כל עבודה יחד עם אבא ז"ל, אחרי העבודה הייתי משתתף עם חברי ב"מכבי" בספורט טיולים וכו'. הייתי בין הטובים בכמה ענפי ספורט, גם בשטח הבטחון לקחתי חלק כי המצב הבטחוני אשר לא היה מאורגן אילץ אותנו הצעירים להתארגן והיתה קבוצה בפ"ת של "בני בנימין" אשר לקחו חלק בשמירה על הרכוש והנפש במקום.
מלחמת העולם הראשונה 1914-18. הממשלה התורכית החלה להכביד ידה על הישוב, מצב הצבא התורכי היה בכל רק בחזית הדרום. מצרים, הם דרשו מאתנו היהודים עזרה ע"י לקיחת עגלות וסוסים להובלות שונות (אחרת - בלי השלום). והאכרים היו נאלצים לעזור כי אין התנגדות לפקודה, לא תמיד חזרו העגלות והסוסים אשר עברו בשרותם שבועות רבים.
בראות הצבא התורכי כי עליהם לסגת צפונה שוב לקחו את העגלות להסעת כלי מלחמה וכו', ובעלי העגלות היו שוב קרבנות מלחמה זו. את התושבים הכריחו לנדוד צפונה, נשארנו בודדים לשמר על הרכוש, גם את אבא ז"ל ומשפחתו הגלו עד קושטא (קונסטנינופול) יחד עם כמה משפחות כי נתינים יוונים היו והמשטר היה במצב מלחמה עם יון אשר התנגד לכל זר להשאר בארץ (יון נלחמה יחד עם הבריטים נגד התורכים). בתחנת הרכבת בראש העין נפרדתי מבני משפחתי בלי ידיעת המשטרה, אחרת גם אני הייתי גולה עמם. חזרתי הביתה ילד בודד וערירי, הם נסעו ברכבת לקושטא בדרך אשר ארכה חודשיים ימים. מחוסר חומרי הסקה היתה הרכבת עומדת בתחנות בדרך כמה ימים עד שסופק לה עצים או פחם.
כאשר היו הגולים נשארים בתחנות היו הורסים כל בנין עץ; בית שימוש מחסן וכו' ומבעירים לחימום גופם, כי גם הרבה מבגדיהם, שמיכות וכו' היו נגנבים מהם ולא פעם שכבו כמה משפחות תחת שמיכה אחת לישון. בוקר העז אשר שרר שם. ליד קונסטנטינופול היתה חוה גרמנית אשר נרכשה ע"י יהודים מרוסיה אשר היו בדרכם לארץ, בתחילת המלחמה הם נתקעו שם מבלי יכולת להמשיך. הם רכשו את החוה מידי הגרמנים והתחילו בחקלאות עד יעבור זעם. קראו למקום "מסלה-חדשה". אבא ידע את העבודה החקלאית בשדה הדריך אותם איך לקצר במכונה קציר אשר מצא שם והתקין. מכונת קציר ישנה נשארה עוד מידי הגרמנים אשר השתמשו בה בהיותם בחוה. הוא נסע לקושטא מצא חלקים החסרים והדרושים להתקנה והמכונה נהפכה לכלי יקר אשר עזרה להם בקציר התבואה שלהם.
הקציר היה לא קל כי החקלאים החדשים לא ידעו איך לישר את הקרקע אחרי החריש והרגבים אשר נשארו אחרי החריש הקשו על מהלך המכונה בקציר. במקום מושב הנוהג במכונה פחדו החקלאים החדשים האלה לשבת כי המכונה היתה מטלטלה וכנפי המכונה היתה מפחידה אותם במהלכה. פחדו ממכה של כנף המשכיבה את התבואה לפני הסכינים בקציר. ארך זמן עד שהתגברו על פחד זה. עד אז קצרו בידים, נשים וגברים מפועלי המקום היו שוכרים ואוספים התבואה לגורן. העבודה אשר עשו בידים ע"י פועלים תורכים מהסביבה. גם מעבודות אחרות לא משך אבא ידו, היה רועה את בקרם, כורת עצים להסקה ביער וכן גם אפה מצות לפסח. את אפית המצות למד בפ"ת מחמו ביחובסקי (אשר היה אופה ברוסיה), אבא עשה כל עבודה בלבד להחיות המשפחה עד יעבור זעם.
בארץ התחילו חיפושים אחרי מרגלים (משפחות אהרונסון ועוד) לטובת הבריטים, רבים נאסרו והגלו מהארץ. גם אברהם שפירא אשר נחשד ע"י התורכים הגלה לקושטא נפגש עם אבא ז"ל. אני נשארתי לשמור על המשק; חצר עם כמה בתים, כרמים וכו'. הייתי צעיר בגיל 15-16 נעזרתי ע"י ידיד המשפחה, חירשע שמולביץ אשר בעצתו יכלתי להתגבר על המצב, הוא היה בקשר עם דודי רסל ז"ל מאוסטרליה עד אשר חזרה משפחתנו מהגלות עם תום מלחמת העולם לפ"ת. דודי היה שולח מדי פעם כספים להמשיך להחזיק בכרמים ולא להזניחם עד שוב אבא ארצה.
המושל הבריטי העמיד לרשות הפועלים אוהלים אשר הקמנו כמחנה צבאי מחוץ לעיר ע"י שייך מוניס מדי בוקר היו מביאים לנו חמורים לבנים גדולים אשר איש צבא היה נוהג בם, היינו עולים על החמורים ורוכבים לפ"ת לעבודה בפרדסים. לא אחת מהמבוגרים בינינו היה נופל מהחמור בהתחרות בינינו. הצעירים בינינו היו קלים והיו מחזיקים מעמד על החמורים-הפראים האלה, בערב היינו חוזרים למחנה וישנים על הארץ כל הלילה.
בהיותי בודד חיפשתי עבודה יחד עם כמה מחברי (אבשלום אושרוב) בכדי להתקיים, הממשלה הבריטית העמידה לרשותנו גם סוסים לחריש הכרמים השקדים הגפנים וכו'. בבוקר היינו מקבלים כ"א סוס ובערב מחזירים אותו, מחרשות ורתמות היה על כל אחד להשיג בעצמו. עשינו כמיטב יכולתנו בכדי לא להזניח את המשקים, לא קל היה להשתלט על הסוסים האנגלים הגדולים לחרוש ולבצור, ללכת בתלם ולא לעלות על גפן ולרסק אותה, היינו עובדים קשה אבל לא היתה דרך אחרת. רצינו לא להזניח הכרמים ולקבל פירות מהמטעים וצריך לחרוש את הקרקע, אחרי החריש היינו עודרים עם טוריה סביב העצים ולא תמיד הספקנו את הכל. הסתפקנו במה שיכולנו לעשות.
המלחמה נגמרה והורי חזרו הביתה עם הילדים הקטנים עכשיו התחילו בעיות פרנסה. אבא ז"ל היה אדם חרוץ, הספיק לבצר את הענבים ולהכניס ליקב הפרטי שלנו. אבא קנה מכונה לקצירת תבואה. היה נודד לכפרים הערבים בסביבה וקוצר את תבואתם. מביא הביתה כסף וזהב כשהוא רוכב על חמורו הקטן בסוף שבוע. כל השבוע היה עם הקוצרים. החיים חזרו למסלולם ואני השומר על הכרמים ועל המשק הקטן בחצר.
מאורעות 1921 עם גבר ההסתה נגד היהודים הגיעו ידיעות על התנפלות קרובה עם אם המושבות. הצעירים אשר התארגנו בשם "בני בנימין" וברכיבה על סוסינו היינו מקיפים את המושבה בלילות. נמצאת אצלי תמונה מכל הקבוצה הזו. נחים קצת על הגרנות כי גם לסוסים היה צריך להאכיל ואת זה קבלו בגרנות. רכבנו שעות רבות ונשק מועט בידינו. הכינו לנו כידוני ברזל מחודדים אשר ישמש לנו נשק הגנה לשעת צורך.
ב-21 למאי 1921 התנפלו הערבים על פתח תקוה מכמה כוונים, עוד לפני מאורעות אלה העבירו אנשי כפר-סבא ועין חי (היום כפר מלל) את משפחותיהם לפ"ת. הנשים והילדים רוכזו בבית הכנסת הגדול ובבתי הספר. הערבים מצאו הזדמנות לשדוד ולבזוז את בתי העוזבים. אחרי זה הציתו את הבתים. ידענו כי גם על פ"ת יכלה להיות התנפלות, בעיקר היו מוסתים הבדואים מערבי אבו קישק השכנים. הגיעו ידיעות לראשי ההגנה בפ"ת על התקרבות התנפלות על פ"ת. המון פרוע ומוסת עם נשק בידו ואנו בידים ריקות עומדים בראשות אברהם שפירא ז"ל אשר התרוצץ על סוסתו בין המגינים ועודד אותם להחזיק מעמד. גם אבשלום גיסין ז"ל היה בין המפקדים. כמה מהמגינים עמדו בעמדות מאחורי שני בתים אשר ליד תחנת הרכבת התפלגו לשני כוונים. היריות באו גם מצד דרום מהבדואים אשר גרו ליד רמת גן היום. את הסוסים אשר היו בידינו שחררנו ואלו חזרו בריצה למושבה. בידינו היו כידוני ברזל, מחודדים וכמה רובים.
הערבים היו משולהבים (כי לבזוז התכוננו והביאו אתם גם חמורים להעמיס עליהם את רכושנו) הם ניסו לעלות על הגבעה אשר בקרבת שני הבתים ליד תחנת הרכבת, אולם המגינים בנשק המועט הפילו בהם חללים ולא נסוגו. דוד נוביק הזקן רתם את סוסו לכרכרה מהר לראש העין לרכבת להזעיק עזרה. זו הדרך היחידה והחופשית היתה. בדרך בודאי מצא צבא הודי אשר חנה וחיכה לפקודה אם תדרש עזרה. (הבריטים ידעו כי תהיה התנפלות ולא מהרו לעזור) התחנן בפניהם לבוא לעזור למגינים אולם עד באם כבר נסוגו הערבים בהשאירם הרבה חללים אשר הפילו מגיני פ"ת. מהמגינים נפלו 4 קורבנות: אבשלום גיסין חיים צבי גרינשטיין נתן רפפורט ואורלוב ז"ל, אחרי יום-יומיים 5 ערבים באו והתחננו להחזיר להם את חלליהם, בקשו להשלים עם אנשי פ"ת ורק אחרי זמן ובתווך כל מיני גורמים עשו את השלום באהלי הבדואים אצל שייח' אבו קישק. לאחר הרגע הרוחות החלטתי לקנות רובה. החיילים היהודים, אשר שרתו בגדוד העברי החונה במצרים, היו מגניבים רובים לארץ ומוכרים אותם. קניתי רובה אנגלי קצר עם 300 כדור ב-5 לא"י. (הרובה הזה היה אתי בכל השנים עד מלחמת העצמאות 1947, הייתי שומר עליו ומנקהו יחד עם רעיתי ז"ל ומחביא אותו מתחת לרעפים על גג ביתי בנתניה. היו זמנים שהצבא הבריטי דרש את הנשק המועט אשר בידינו, בעיקר עלתה חמתם עם תליית 2 הסרג'נטים האנגלים, הם שמו מצור על נתניה, אספו את כל הצעירים (גם אליהו ויואל ביניהם) החלו ללחוץ על הישוב הקטן לברר מי הם אשר עשו את הפשע הזה. רק בסוף היום שוחררו כל הצעירים אחר עמידה בשמש וברוח בתוך גדר תיל. את הרובה קברתי עמוק באדמה מפחד גלוי הנשק ע"י מגלי מוקשים אשר היו בצבא. נדרשתי כחבר ההגנה למסור את הרובה ואת האקדחים אשר היו אתי להגנת נתניה. עוד רובה אחד קבלה ההגנה מחיים סויד. שני רובים אלה היו הנשק היחיד אשר עמדו בפני הפורעים (מתול כרם) אפשריים להתנפל על נתניה. השמועות היו כי הערבים מתכוננים להתנפל ונצטרך לעמוד בפני הערבים).
המצב הכלכלי בארץ היה מאוד קשה, הרבה צעירים עזבו את הארץ חיפשו מקורות פרנסה. בשנים 1922-3 קבלתי בקשה מדודתי פייגה ז"ל מארצות הברית (אחות אמי ז"ל) לבוא אליהם היא גם באה לעזרתי שלחה לי כסף לכרטיס נסיעה אולם אחרתי קצת את ההרשמה. הויזות אפסו ולא היתה כל דרך לנסוע לארה"ב. גם דודי זיסע מאוסטרליה בקשני לבוא אליו, הוא היה ערירי והעסקים שלו היו בידים זרות.
החלטתי כי עלי לצאת לעבודה מחוץ למשק הבית, התנהלה תעמולה לשתילת טבק, שכרנו שטח אדמה חלקנו את השטח ל-5 דונם כל אחד חרשנו שתלנו וקיוינו כי תהיה פרנסה מהטבק גם אשתי לעתיד עזרה לי בשתילה, השקייה, ושזרת העלים על חוטים ליבוש. האכזבה היתה גולדה כי ההכנסה לא כסתה את ההוצאה.
בינתיים הוצע לי לצאת לשמירת הפרדסים במשך אותו חורף, מר פסקל המפקח על פרדס בחיריה הכיר אותי בשמירה הציע לי לעבור לפרדס בחרייה לניהול עבודה. הפרדס גבל עם נהר הירקון אשר ממנו שאבנו מים להשקאת הפרדס 600 דונם. עבדתי בחיריה שש שנים.
הכרתי את רעיתי שושנה ז"ל אשר היתה בחברה הצעירה שלנו בפ"ת ממשפחת כהן-ימקובסקי מהמשפחות המהוללות בפ"ת. הוריה היו אנשי עבודה ועמל בנו כמה בתים ברח' פינסקר שם קבלנו אחרי נישואינו בית קטן בו גדלנו את המשפחה הקטנה עד שעברנו לנתניה. שושנה ז"ל היתה צעירה יפה וחסונה עשתה את כל עבודות הבית וגם לזרים היתה עוזרת ובעיקר לחולים ולזקנים "לינת צדק" אשר לא יכלו לבד להסתדר בבית. לא הזדקקה לעזרה מבחוץ, להפך היא עזרה להורים ולשכנים וכן עזרה לי בעבודות הטבק אשר גדלתי ואשר היתה לנו תקוה כי המטעים האלו יתפתחו ויהוו לעזר לעתידנו. את עבודתה בחצר ובמשק רשמתי בחוברת נתניה אשר כתבתי (ארכיון עיריית נתניה פ, 12, 18), זכרונה לא ימוש מזכרוני כל ימי חיי, עת גידלה את שלושת בנינו ואשר היו לתפארת המשפחה בנתניה. שני אחיה אריה ז"ל ויואב היו ג"כ אנשי עבודה. נשאו וגדלו משפחות בנים ובנות וגרו אתנו בחצר הגדולה אשר ברחוב פינסקר 49 בפ"ת. בימים ההם לא היו תיאטרונים וקולנוע לצעירים. היו מבלים את הערבים בחברה בטיולים משותפים והקשר ביניהם היה לדוגמא ולמופת בחברה הישראלית. תיאטרון באידיש ומעט בעברית היה מתקיים לפעמים קרובות בבית הפועלים בפ"ת, אולם אנו לא יכולנו להיות בחברה זו אשר היתה סוציאליסטית ברבה והביטו עלינו כבורגנים זעירים, כי היו לנו חלקי פרדסים בפ"ת אשר בעמל רב נטענו וגדלנו.
בינתיים התחתנתי עם רעיתי לעתיד שושנה ז"ל לבית יטקובסקי-כהן כי עתידי פה בארץ. התאחדנו למשפחה אחת. נולדו לנו שלושה בנים: אליהו, יואל ויצחק, עברנו לנתניה. איתרה לי המזל והכרתי את משפחת מרדכי בן דרור מעין גנים אשר ליד פ"ת. קבלנו את בתם בלה לחיק משפחתנו לאליהו לאשה וכן את משפחת כרוסט - פנינה בהם ליואל בני השני, ואת דליה ברפמן ליצחק בני.
המשפחה גדלה עם ההתפתחות בנתניה אשר עברנו אליה בשנת 1929 והיינו לתפארת נתניה, וכל גאוותי על הבנים והנכדים במשך חיי היפים והמאושרים.
נכתב ע"י שלמה שפיגל.
בארכיון עיריית נתניה מצויה חוברת זכרונות של משפחת שפיגל: פ, 12 סימול 18.