לאה סוויד קוריאל ז"ל

קורות חיים

סבא משה וסבתא רחל של לאה נישאו בשנת 1879 בברצלונה שבספרד, ומיד עלו לארץ ישראל - בשנת 1880 הגיעו לירושלים וגרו בעיר העתיקה.
בשנת 1886 נולדה להם בת יחידה בשם שרה, שרה בגרה וב-1905 נישאה ועברה לגור בשכונת נחלת שבעה שבירושלים. בשנת 1906 הביאה שרה לעולם את זהבה ובשנת 1907 נולדה לאה שהיא נושאנו.
לאה נולדה בשכונת נחלת שבעה לבית עני ומרוד, בשל המצב הקשה בירושלים תחת שלטון התורכים והרעב הכבד שהיה אז בירושלים. אביה של לאה נפטר ממחלה בגיל 35 וכך נשארו בבית 4 נשים: סבתא רחל, אמא שרה, זהבה ולאה אשר הצליחו לשרוד הודות לתמיכתו של ועד הקהילה היהודית בירושלים.
לאה הכירה את חיים בשנת 1926 וארבע שנים הייתה מאורסת לו.
בחג הפסח 1930 חיים הציע ללאה לבוא לביקור במושבה נתניה מקום בו הוא עובד, באם המקום ימצא חן בעיניה אז הוא ישא אותה לאישה, זאת כי חיים החליט לבנות את עתידו בנתניה. בתאריך 15.4.1930 ביקרה לאה לראשונה בנתניה ומצאה בה מספר אוהלים ופועלים העוסקים בבניית בתיהם של המתיישבים הראשונים (ברח' סמילנסקי של היום) לאה אמרה לחיים שהיא עדיין לא רואה שום בית רק אוהלים או קירות של בתים בלי גגות. חיים הבטיח ללאה שהיא תגור בבית ולא באוהל ועל סמך הבטחה זו נישאו השניים ביום שישי 4.7.1930 בירושלים.
ביום שני 14.7.1930 הגיעה לאה לנתניה, חיים ולאה התגוררו בביתו של המתיישב מיכאל שנקר (כיום רח' סמילנסקי 18) למרות שהבית טרם הושלם לחלוטין למעשה זו הייתה המשפחה הראשונה בנתניה שהתגוררה בבית אבל לא לזמן רב.
לאה שהגיעה ממקום סואן בו נעות ורצות כרכרות ועגלות למיניהן, מיניניי מתפללים בבתי הכנסת ומוסדות שונים בהם מבקרים שונים מרחבי העולם, מצאה את עצמה לפתע בודדה.
חיים שהיה יוצא השכם בבוקר לעבודתו והריקנות שמסביבה.
נחמתה היחידה של לאה הייתה הרגשת השיתוף בבניית המושבה החדשה.
כל העיניים היו מופנות אך ורק לבניית שורת הבתים הראשונים, ולמשלחות השונות שהגיעו כמעט בכל יום, לאה לא ידעה את טיבם.
לאה החליטה להיות מעורבת במלאכת היצירה ולכן ניצלה את ניסיונה בקירור מים כדי להשקות את הפועלים שעבדו בבניית הבתים לידה והיו צמאים כי אי אפשר היה לשתות את המים שהיו בצינורות גלויים על פני החולות הלוהטים. לאה מילאה את כד החימר שהיה ברשותה במים, העמידה את הכד על אדן החלון וכיסתה את הכד במגבות רטובות וכך בעזרת משב הרוח על פני המגבות צוננו המים שבכד. זו הייתה השיטה לקירור מים ע"י הטבע, כך סיפקה לאה בספל עשוי אמאייל מים צוננים לכל פועל צמא. סיפרה לאה שכאשר פועל מסוים רצה לבקש מים היה קורה בקול "לאה מביאה חיים". עיסוק זה במשך כל היום התיש את לאה, כך יכלה לישון בהנאה בלילה תוך שהיא שותפה לבניית המושבה.
בעלה חיים שלא היה מרוצה מהעובדה שהוא צריך לשלם למר שנקר חצי לירה לחודש עבור שכר הדירה, כאשר סכום זה מהווה חלק נכבד ממשכורתו וכן לא היה בידו סכום כסף לרכישת אדמה, הצליח חיים לשכנע את ועד המושבה לתת לו שטח אדמה בהשאלה כדי לבנות לו צריף עץ שבו יוכל להתגורר ולחסוך את שכר הדירה לרכישת אדמה.
אכן קיבל חיים חלקת אדמה על גבעה חולית מרוחקת ממרכז העינינים (כיום ר' הרב קוק פינת רח' ביאליק - בית האזרח) תוך זמן קצר מצאה עצמה לאה בתוך צריף עץ מבודדת לחלוטין, מרכז הבנייה היה מרוחק מאוד, אוהליי המגורים רוכזו באזור כיכר המייסדים ורק הצריף של חיים היה בודד על גבעה חולית משקיף לים.
לאה שפחדה מאוד להיות בודדה, והניתוק מהעולם גרמו לה לייאוש, וכך בכל יום הייתה לאה פורשת ידיה כלפי השמים וצועקת "אלוהים אנא שלח לכאן עוד אנשים".
כאשר יצאה לאה לשוטט בין אוהלי המגורים שבכיכר המייסדים של היום, פנה אליה מר ברוך רם ז"ל (שהיה חבר בועד המושבה) ואמר לה: "לאה מדוע את כל כך כעוסה?"
ענתה לאה: מאוד משעמם לי כאן, אין לי שום עיסוק, בגלל המרחק של הצריף מאזור הבנייה אינני יכולה לספק מים קרירים לפועלים, וכן אינני יכולה ליצור קשר עם משפחתי וחברותי שבירושלים. מר ברוך רם נירתם לפתרון הבעיה ואמר לה, שמהיום היא יכולה להתכתב עם כל אחד בעולם, תוך שהוא משמש לה כתובת למכתבים.
וכתובתה: "לכ' ברוך רם חדרה (עבור לאה סוויד).
מסרי לי את מכתבייך ואני אשלח אותם מבית הדואר בחדרה, ואביא לך חזרה את התשובות. השמועה על האפשרות להתכתבות באמצעות מר רם הצמיחה כנפיים, כך יצא שברוך רם היה נאלץ כמעט בכל ביקור לבוא לכיכר המייסדים לחלק ולקבל דואר.
בוקר אחד כאשר חיים לבש את חולצתו שהייתה תלויה על מסמר בצריף, פתח בצעקות איומות, התברר שבתוך שרוול החולצה הסתתר לו עקרב, חיים נעקץ ע"י העקרב.
כל אותו הלילה סבל חיים מכאבים עזים ושום "תרופות סבתא" לא עזרו, במושבה לא היה רופא או איש עזרה ראשונה לטיפול ראשוני ולא הייתה כל אפשרות לנסוע או לטלפן כי לא היה בנמצא רכב או טלפון. למחרת יצאה לאה לבין האוהלים וסיפרה לכמה נשות מתיישבים ובעיקר לאלו שהיו להם ילדים קטנים את מקרה העקרב והסבירה להם שלא ניתן לחיות במקום שאין רופא. ביחד יצאו כחמש נשים וניגשו לצריף הועד (שהיה ממוקם במקום שהיה קולנוע שרון) ואמרו לאנשי הועד שהן לא רוצות להמשיך לחיות כאן ללא רופא, מחשש לפגיעות נוספות במתיישבים.
הועד שהיה מורכב מעובד בן-עמי, גד מכנס וברוך רם, הבטיח להם שיסדירו את העניין והכן לאחר זמן קצר הביאו רופא זמני שהתמקם בצריף שהוצב בכיכר המייסדים.
בסוף שנת 1931 כאשר בנה בכורה של לאה היה כבן 6 חודשים, לאה מקבלת מכתב מאחותה זהבה מירושלים באמצעותו של מר ברוך רם וכמובן מציעה אחותה ללאה לבוא לירושלים כדי לעשות חיסון לילד נגד אבעבועות.
לאה לא הסכימה לנסוע לירושלים רק למטרת חיסון ופנתה לרופא המושבה בבקשה לחסן את בנה יוסף. הרופא הסביר ללאה שהוא צריך לרכב לטול כרם על סוסו כדי לקבל את מנת החיסון ממשרד הבריאות שם, אבל מנת חיסון מיועדת לארבעה או חמישה ילדים.
לאה לא נואשה ואמרה לרופא שהיא תמצא ילדים נוספים לקבלת החיסון, אמרה ועשתה, למחרת בבוקר כבר ביקרה לאה באוהליי המייסדים עברה ממשפחה למשפחה עד שמצאה שלושה ילדים: בת ושני בנים, בינהם הייתה משפחה תימנית שכנה בשם רחל שלא תעשה חיסון ללא אישור של בעלה, לאה חזרה באותו הערב שוב ושכנעה את בעלה של רחל שהחיסון חשוב, הוסיפה ואמרה: "בגלל שאתם לא עשיתם חיסונים יש לכם חורים בפנים" הבעל שוכנע, וכבר למחרת בבוקר הודיעה לאה לרופא שיש ארבעה ילדים לחיסון, רק אז הסכים הרופא לרכב לטול כרם ולהביא את החיסון.
כאשר נקראו ארבעת הילדים לביצוע החיסון שאל הרופא "למי לדעתכן מגיע לקבל חיסון ראשון?" כולם ענו לגב' סוויד.
לחלק ניכר מן המשפחות היו סביב הצריפים, האוהלים או הבתים משק חי של:
תרנגולות, ברווזים, יונים, כבשים ואפילו פרות. גם מסביב לצריף של לאה וחיים היה משק חי, אבל לא יכלו לאכול מן הבשר והיות ולא היה בנמצא שוחט שישחט את בעלי הכנף או הבקר והבשר שנימכר בכפר הערבי הסמוך אום חלד לא נקנה מחשש לטרפה.
לאה עוררה את תשומת הלב לעניין, ראשית בפני שתי שכנות תימניות דתיות ומאוחר יותר הצטרפו גם משפחות חילוניות לבקשה זו מהועד שרוצים שוחט, כי אי אפשר לאכול תרנגולות וברווזים ללא שוחט ולא ידוע טיבו של הבשר מהכפר הערבי, הדרבון של לאה והשיחות המרובות עם נשות המתיישבים הביאו את הועד להחלטה שאכן יש צורך בשוחט.
התקציב שהוקצה עבור שוחט היה זעום והועד לא יכל למצוא שוחט למושבה. שאלו את התושבים האם מישהו מכיר שוחט שיוכל לעבוד בשכר הזעום שהוקצה למטרה. ואז חיים בעלה של לאה סיפר לועד שהוא מכיר שוחט, הזקן מורי השוחט ומוכן להביאו בתנאי שיקבל את הטנדר שמיועד לעבודות הבנייה ליום אחד בלבד. ואכן חיים הביא את מורי הזקן לנתניה ובנה לו צריף סמוך לצריפו מכספיי הועד ורק כעבור שנה הביאו שוחט אשכנזי שהתמקם בכיכר המייסדים, כי מורי השוחט היה זקן וחלוש.
לאה הייתה פעילה מאוד כל חייה וכן עזרה לבעלה כדי שיוכל לבצע את עבודותיו גם לאחר יום העבודה, לאה הייתה יד ימינו של חיים בכל העבודות שביצע לאחר יום העבודה הרגיל.
לאה הייתה אישה צדקנית שתרמה למוסדות רבים מבלי לספר על כך לאיש.
ביום ט' באלול התשס"ב 16.8.2002 החזירה לאה את נשימתה לבורא עולם במיתת נשיקה בביתה שברחוב שטמפפר 8 בנתניה כיאה לאישה צדקנית.
ילדיה שבדקו בין חפציה האישיים מצאו שני ארגזים מלאים בקבלות תרומה שתרמה לארגוני צדקה ומוסדות שונים בנתניה ובארץ.
בארכיון עיריית נתניה מצויה חוברת לזכרה של סוויד לאה ז"ל.