יעקב שפירא ז"ל

קורות חיים

יליד זכרון יעקב להורים שבאו ארצה מרומניה בשנת 1882 והחזון שלהם היה כמובן עבודת אדמה. ולכן גם אבא היה קשור לעבודת אדמה ולנטיעת גפנים וזיתים. בהתבגרותו הוא הצטרף לקבוצת ה"גידעונים" שהיו כעין מחתרת שהיו שומרים על המושבה בהיתהוותה. ב- 1926 אבי הצטרף לבני בנימין, ונדלק לרעיון של הצטרפות לעליה של יישוב חדש. כמובן שמטבע הדברים הוא גם הצטרף להגנה והיה יוצא לשמירה מידי פעם.
זמן קצר לפני עלייתנו לנתניה נודע לאבי שמתארגנת תנועה של בני האיכרים מהמושבות הותיקות, ראש-פינה, יסוד-המעלה, משמר-הירדן, כפר-תבור, וזיכרון יעקב, שם הארגון היה "בני-בנימין", אשר שמו להם למטרה הקמת ישובים חדשים בארץ.
הורי החליטו להצטרף ולעלות להתיישבות בנתניה. כידוע נתניה הייתה מיועדת להיות מושבה אשר מבוססת על מטעי פרי הדר שנקראו "פרדסים".
אבא יצא כמה חודשים לפני המשפחה והיה מגיע לשבתות הביתה כאשר בפיו תהילות ותשבחות על המקום. ובעיקר קסם לו חוף הים ובחזונו הוא ראה בנתניה את הריביירה הצרפתית.
במוצאי חג הפסח של 1929 העמיסו הורי את תכולת הבית שהייתה מאוד דלה, הכילה מיטות, שולחן ארגז שבו אכסנו את הבגדים שהיו מועטים, צלחות וסירים, ובעיקר את מכונת התפירה
כאשר הגענו ל"נתניה" התגלה לנו שאכן הגענו למדבר שממה שאין בו כלום פרט לכמה אוהלים ושיחי חילפה (מין צמח בר שצומח לגובה כאשר העלים שלו חדים כמו סכין וכל מי שלא נזהר דיו היה נחתך ממנו) בין שיחים אלו היו לעיתים קרובות מתפתלים נחשים ובמקרה הטוב לטאות ארוכות זנב והים רחוק רחוק.
שני אוהלים הוקמו, אחד היה "חדר השינה" והשני מטבח ומקום לאכול בו.
הורי ארגנו את המיטות לשינה, תלו את עששית הנפט על המוט שהאוהל נשען עליו.
היינו מאוד עייפים ונרדמנו מיד.
בבוקר גילינו את עקיצות היתושים שעטו עלינו בשמחה. כמובן שהמהפך בחיינו היה לגבינו מאוד דרמטי, ומצב הרוח לא היה כל כך מרומם.
אבל לא היה מנוס לשנות את המציאות, ומנקודה זו התחלנו את החיים שלנו בראשיתה של נתניה.

על מגרשו של יעקב שפירא הונחה אבן הפינה לבית הראשון.
כתבה: דבורה אלקיים לבית יהודית ויעקב שפירא.