מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

ראשי הישוב ויקיריו

איתמר בן אב"י

נולד בירושלים בט"ו באב תרמ"ה - 1885 לאליעזר ולדבורה בן יהודה. הילד הראשון לדיבור העברי החי. למד באוניברסיטאות בפריז ובברלין. השתתף מנערותיו בעריכת עיתוני אביו. היה ממייסדי "דאר היום" ומעורכיו. כיהן כסגן נשיא "בני בנימין".
בשנת 1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים בפילדלפיה בראשות מסריק. בשנת 1918 קישר בין הערבים והנהלה הציונית ושימש כמזכירו של חיים ויצמן.
בן אב"י שימש כשליח קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל בארצות השונות. בן אב"י נלחם ל"יהודה העצמאית" לצורך כך יסד וניהל זמן מה משרד "יהודה העצמאית" בירושלים.
הגה את רעיון חלוקת א"י לקאנטונים. 1914 - 1915 נאסר ע"י התורכים ובשנת 1930 נאסר ע"י האנגלים, בגלל מאמריו החריפים בשאלת הכותל המערבי ומאורעות תרפ"ט.
בשנת 1926, בוועידה השנתית של הסתדרות "בני בנימין" בזיכרון יעקב עלה הרעיון להקים מושבה עצמאית שתעזור בפתרון המצוקה ההתיישבותית של בני הדור השני במושבות. עובד בן עמי (המזכיר) ואיתמר בן אב"י הגו רעיון להקים מושבת מטעים שתתבסס על ענף ההדרים, שהתפתח מאוד באזור באותה תקופה. ע"פ תכניתם, יהודים מחו"ל ומארץ ישראל יקנו את הקרקע בארץ ישראל כהשקעה ובני המושבות, האיכרים, יעבדו את הקרקע ויטעו פרדסים לשם החזרת ההשקעה. בחלקה האחר של האדמה ייקנו המתיישבים חלקות ויקימו מושבה בת כ - 60 משפחות כשכל מתיישב יקנה חלקה בת 25 דונם וייטע פרדס לעצמו. האיכרים יטפלו בפרדסים ובתמורה יקבלו הכנסה שתאפשר להם פתוח משק עצמאי. היה בתכנית זו חידוש שכן לא היה מדובר בקנייה למטרת התיישבות כפי שהיה מקובל בחוות או באחוזות כדוגמת פוריה, אלא בקנייה לשם השקעה ורווח בלבד, אמצעי להעביר הון לארץ ולסייע בהקמת יישוב חדש. הרווחים שיופקו יום אחד מהפרדסים שיינטעו אמורים היו להחזיר למשקיעים מחו"ל ומהארץ את השקעתם ותשלום עבור שכר הפועלים. רעיון זה עלה במחשבתם של עובד בן עמ"י ובן אב"י בעת שערכו ביקור ביוון בדרך לארה"ב. שם ראו כי עשירי יוון היושבים מחוץ לארצם קונים אדמות ביוון ואיכרי הארץ העניים מעבדים אותן ומתפרנסים מהם.
ב- 1935 יצא לארצות הברית משום שלא מצא בארץ את מקומו. נפטר ב- 1943.
כך כתב עובד בן עמי ב"עת עלינו לנתניה" על איתמר בן אב"י בשנת 1952: "גם היום, אחת עשרה שנים אחרי הסתלקותו, קשה להסתגל לרעיון כי האיש המקסים, האיש אשר קיפל בנשמתו ובסערת-רוחו את גאון יהודה ותקוותיו, האיש אשר היה אחד הפלאים של דור התחיה - פרש בשקט אלוהי לעולם-הנצח.
איתמר בן-אב"י - נדיב-הלב, חולם שבות-ציון, מוכיח-בשער, נואם ומלהיב בחסד-עליון, אציל נפש ורוח, רחום ואהוב, יפה-תואר, נסיך-בן-מלכים, אשר חן וחסד נסוכים על פניו, תמים, זך וטהור ככרוב וגדול במעוף-דמיונו כנשר - היה מחונן בכל הסגולות של בני הנביאים, שהחזון והתוכחה היו תכונות היסוד של להט נשמתם ואהבתם לעם ישראל ולארצו.
איתמר בן-אב"י שניחן בחוש-מדיני, בראיית-העתיד, היה הראשון לכל רעיון מקורי, לכל התפעמות ממלכתית-ישראלית. הוא היה הראשון, אחרי הצהרת בלפור, אשר העלה את התכנית של עצמאות-מידית, גלילים-גלילים, כמתכונת הכיבוש וההתנחלות של ימי יהושע; היא הטיף לגבולות קבועים ומסוימים עם נשיא, צבא, משטרה, מטבע ודגל משלנו. בעיני רוחו חזה קיסרות עברית גדולה מים ועד מדבר, כבימי דוד ושלמה, והאמין כי קום יקום הדבר צעד אחרי צעד, כיבוש אחרי כיבוש ומשום כך תבע "יהודה-מידית", שתתן לנו גרעין של מלכות-ישראל. על כנפי חזונו השיט צי עברי בים-ישראל. הראשון שהצביע על הצורך של השתלבות העם העברי, עם בני גזעו - בני הארצות השמיות. הראשון שהיתה לו תחושת השפה העברית ומחדש ניבים ומלים שהיה עוקר אותם מלבו הסוער.
איתמר בן-אב"י, איש-העם, לא התנשא על אחיו, היה להם לפה ונתן ביטוי לרצון החיים התוסס והיוקד של ילידי-הארץ. הוא עצמו, הילד העברי הראשון, אשר נולד בכותונת-משי, ירד אל אחיו, בני-המושבות והערים, ראה בדחקותם וסבלותיהם. בלבו היתה אהבת בלי-מצרים לבני-האכרים. הוא האמין כי היסוד לחלוציות, למסירות-נפש, לאהבת-חרות ולכיבוש שממית הארץ והחיאת אדמת-טרשים וסלעי-הרים - ישמשו הצעירים החסונים והפשוטים, ילידי המושבות.
אהבתו לבן-הארץ הפכה אצלו לדביקות והתלהבות משיחית. משכמו ומעלה היה גבוה מכל אחיו, אבל את כתר המנהיגות ואת זרי-הדפנה השאיר לאחרים. הוא נתן את כל ישותו לזולתו מבלי שיבקש לעצמו דבר.
כאיש-מדינה לחם בתפיסה הגלותית, תפיסה המרחפת בשחקים ובונה מגדלי בבל, בימי-התלהבות, ומוכנה להיות נמוכה-מעשב להתפשר, לפייס ולהשלים עם כל מציאות - בימי שפל.
כאיש הישוב הוא עמד על קרקע המציאות, לחם והגן בעטו המזהיר על כל כיבוש קרקעי, על כל משק וכל כפר ועיר. את עתוניו, את מרצו הלוהט ואת סערת-התלהבותו הוא העמיד לרשות תנועת ילידי-הארץ, בני-בנימין, תנועה שנוסדה כדי "לשמור על הקיים ולבנות את החרב".
בעוז-רוחו הפך קטנות לגדולות. הפיח רצון ועורר למעשים נמרצים. בדמותו ובנועם מדברותיו עודד את חבריו-עמיתיו הצעירים, גילה כשרונות ותמך בכל תעוזה ותנופה.
בלבו בערה כשלהבת צוותא אמו, האם העבריה הראשונה, דבורה בן-יהודה, שאמרה לו לפני מותה: "זכור-נא כי יליד-הארץ אתה, בני, וכי לילידיה עליך להלחם עד יום-מותך". את רצונה האחרון של אמו-הורתו נשא בחובו עד יומו האחרון.
רעיון התישבות ילידי-הארץ שבה את לבו והוא עוזב את מעבדתו-מכתבו בירושלים ונוסע במשלחת בני-בנימין, להשיג תומכים לרעיון יסוד ישוב עצמאי של בני-המושבות, הרעיון מלהיב את דמיונו. חבריו מדברים על ישוב חדש שישא את שמו של מחיה השפה העברית אביו הגדול, אליעזר בן-יהודה ז"ל.
בניו-יורק - אין יוצאים לקראתו "בתופים ובמחולות". הוא, אשר יחד עם מאסאריק, מיסד הקהיליה הצ'כוסלובקית, הרים את דגל ציון המשוחררת בועידת העמים המדוכאים שהתכנסה בארצות-הברית, לאחר מלחמת העולם הראשונה - אינו נהנה עתה מ"חסות-רשמית", מתעלמים מבואו ומטרת שליחותו, שלא נראתה בעיני המנהיגות הרשמית. יחס קריר זה איננו מרפה את ידיו. סערת-רוחו איננה יודעת גבולות ונפשו סואנת באמונה. ההצלחה רחוקה. המשלחת נאבקת, מבוששת לשוב. מהארץ מתקבלים מכתבים מלאי-יאוש. הפיקחים והמעשיים רוטנים במחנה; אולם בן-אב"י זורע סביבו אמונה ושופע חדווה.
ברכבת-התחתית, בבבל של בני לאומים שונים, נופלות עיניו החולמות על כותרת של עתונות הבוקר המודיעה על חגיגות יובל השמונים לנדיב ובונה מרכזי-הבריאות בא"י, נתן שטרויס. חברו למשלחת מעלה בפניו את ההצעה: "שמא נקרא לישוב הראשון על שמו שטרויס, ויהיה בזה פתח-תקוה לשרשרת של ישובים רבים. איתמר בן-אב"י קם מלוא קומתו הנהדרת וזרק לחלל את מלת-הקסם:
"נתניה"!
באותו בוקר של 30 בינואר 1928, מהרו שני חברי המשלחת למברקה בניו-יורק ובישרו לנתן שטרויס את תשורת ילידי הארץ ליום-הולדתו: ישוב בארץ ישראל על שמו.
ומאז נכרתה הברית בין איתמר בן-אב"י ונתניה הוא היה אביה הרוחני של נתניה. שגריר הרצון הטוב, התלהב, עשה-נפשות, השפיע, עורר, המליץ ופעל להגשים את ראשיתה של נתניה. הוא סער, שמח ורגש כשהודיעו לו על סיום המו"מ לרכישת האדמה של נתניה הגובלת עם שפת-הים. בעתונו, ב"דואר-היום", מתפרסמת לראשונה הידיעה בצורה האופיינית כל-כך לבן-אב"י. "נתניה על הים"!
מתוך: "עת עלינו לנתניה", 1952, עובד בן-עמ"י.
איתמר בן אב"י ליווה את נתניה לאורך השנים ביקר בה רבות, כתב עליה ואף תרם את ספריתו לעיר, הספריה על שם דבורה בן-יהודה אמו. הספריה עברה גילגולים רבים ונמצאת היום ברח' סלומון.
בארכיון העיר מסמכים שכתב וחוברת זיכרון לזיכרו.

אלבום תמונות