בצלאל רומן ז"ל

קורות חיים

כידוע נוסדה נתניה בשנת תרפ"ט (1929), ע"י אגודת "בני-בנימין", כמושבת פרדסים.
משפחתנו הגיעה לנתניה עם הגל השני בשנת 1931. הגענו מהעיר חיפה לאחר שאבא חיסל את עסקיו בעיר. שלא כשאר מייסדי המושבה שהיו יוצאי מושבות הגליל ופתח-תקוה. למעשה יש לומר שמשפחתנו הינה הראשונה שהגיעה "מן העיר אל הכפר" אשר לימים קבלה תנופה המונית לאור קריאת מוסדות היישוב העברית בתקופה המנדטורית.
בהעדר מספיק ידיים עובדות לעיבוד הפרדסים, נשלח אבא, בצלאל רומן, לגליל בשנת 1932/3 לגייס עובדים ואכן חזר עם כמה עשרות פועלים עברים אשר שוכנו בבית-האריזה של הפרדסים. חלק הארי מבין עובדים אלה שוכנו בבית האריזה רחב היידים של משה שקד (לימים ראש-העירייה). היום חוצים הרחובות גורדון וויצמן את אותו האזור.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1939, נתקלו הפרדסנים בקשיים למשלוח פרי-ההדר לשווק בחו"ל. הדבר שהביא להזנחת העבודה החקלאית ומעבר לפיתוח המושבה לכיוון אם ועיר בישראל.
אותה שנה, הפכה נתניה ל"עיר נמל" לעליה ה"בלתי-ליגאלית", שהגיעה בהמוניה מאירופה, בעקבות רדיפות הנאצים. על אף "סגירת" שערי הארץ ע"י המשטרה המנדטורית סייע הישוב בהעלאת העולים ארצה.
יצחק ודוד שני אחי השתתפו בהעלאת עולים אלו ונשאו על גבם מאות ואולי אלפים של מעפילים מן האוניה אל החוף, מתחת לאפם של הבריטים.
זכורני כי באותם הימים התארגנו "צופים" ערבים מטול-כרם והגיעו לנתניה בהפגנתיות. הם צעדו דרך הרחוב הראשי - לשפת הים על מנת למנוע העלאת המעפילים ארצה.
חברי ההגנה בעזרת רוב הגברים במושבה, ירדו באישון לילה לחוף הים ותקפו את הצופים הערבים שישנו על החוף, בהמתנה לאנית מעפילים. הם הפליאו בהם את מכותיהם כי ההוראה היתה שלא להרוג אלא להכותם בלבד.
אחד הערבים שנפצע ונזקק לטיפול רפואי, ידע לתאר שניים מהתוקפים: את אחי יצחק ואת שלמה חרמוני שהיה גברתן ובעל שרירים.
כתוצאה מאותו אירוע ערכו הבריטים מסדר זיהוי ע"מ שאותו צופה פצוע יזהה את תוקפיו. הערבי הפצוע הצביע על שני אנשים כמי שתקפו אותו - האחד גידם והשני נכה. האבסורד בלט קבל עם ועדה וכך נחלצו "החבריה" ממעצר והגליה לקניה כמנהג הבריטים באותם ימים.
מיותר לציין שאחי ושלמה חרמוני הוברחו מהעיר טרם המסדר.
עובד בן-עמי, שעמד בראש נתניה כראש המועצה, הביא לנתניה את גדולי היישוב של אותה תקופה: איתמר בן אב"י, אבו-שדיד, בבלי, ד"ר ג'וזף ועוד כל זאת במאמץ לשווק את פרדסי נתניה. בהעדר מסעדה או מלון, באותם הימים, התארחו כל האישים החשובים בביתנו וסעדו על שולחנה של אמי, מרים רומן ז"ל.
הנה כי-כן, רצה הגורל ועם ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל התעוררו חילוקי דעות בישוב. באותו ערב גורלי - התארח בנתניה, איתמר בן אב"י אשר יחד עם עובד בן-עמי הוציאו בולטין שבראשו התנוססה הכותרת: "נקבלנה" באותיות של קידוש לבנה. הכוונה היתה לקבל את החלטת האו"מ בדבר חלוקת א"י. ייתכן כי כאן בנתניה התחילה הקמתה של ארץ-ישראל.
הורי, מרים ובצלאל רומן הינם דור שישי בארץ. אמי הועטרה כיקירת העיר על פעילותה למען הקהילה עוד כאשר נתניה היתה בחיתוליה. היא נמנתה בין עשרת הנשים שייסדו את "עזרת נשים" אשר לימים הפכה לסניף ויצ"ו בנתניה. יחד עם חוה בקשט ייסדו וניהלו את מפעל "בגד-זול" שסיפק הלבשה והנעלה למיעוטי יכולת. בשנים 1932-3 התבטאה העזרה הסוציאלית ע"י התנדבות של מספר נשות המושבה. כרמלה, אחותי הבכורה למשפחת רומן, שעל אף נכותה היתה עורכת ביקורי בית אצל חולים כשהיא רכובה על חמור ("חמוריקו"), ומסייעת לחולים בזריקות, טיפולים וסיוע רפואי תחת פיקוחו של ד"ר בקמן רופא המושבה.
גם אני, הבת הקטנה למשפחת רומן שרתתי בהגנה מגיל 14 בפלוגת הקשר. בזמן הורדת המעפילים היינו מעבירים מברקים כל הסביבה בשיטת המורס תוך שימוש בדגלים ובפנסים. את השירות בהגנה המשכתי עד לקום המדינה.
צאצאי המשפחה ממשיכים את השושלת בנתניה עד עצם היום הזה.

נכתב ע"י חשובה מילר (רומן)