מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

ראשונים בעיר

אמיר כהן

תאריך לידתו 5.1.1935, ח תשרי תרצ"ו
בת זוגו: אריקה כהן
ילדים: שגיא כהן, נירית האקר

קורות חיים

בשנותיה הראשונות של נתניה, משפחות המייסדים בני כפר תבור וילדיהם, נוהגים היו לנסוע פעמיים בשנה לבקר את המשפחה בגליל, בפסח ובראש השנה. האבות היו חוזרים לנתניה לאחר החג, אנחנו הילדים והאימהות נשארים היינו בבית הסבא והסבתא בכפר. מטרת הביקור מיועדת לצבירת כוח לאמהות ולנו הילדים, תזונה טובה יותר ממה שהיה בנתניה הצעירה. באותם הימים עוד לא היה כביש סלול מנתניה צפונה. בני מסחה מנו כעשר משפחות במושבה. שכרו במשותף אוטובוס של נהג ערבי מטול-כרם ונסעו לכפר לחגוג את החג. בשנת 1935 נסענו כל המשפחות לכפר תבור לחגוג את ראש השנה ויום כיפור אורה. היתה בת חמש ואני בן שש.
בערב ראש השנה יום חמישי ה-26 לספטמבר כ"ח אלול תרצ"ה, לאחר ליל שימורים ללא שינה והתרגשות רבה, עם שחר, שמענו ממרחק צפירת הזמבורה בה סולימן מודיע מהכניסה למושבה על בואו. האוטובוס נעצר לפני הבית בחריקת בלמים ללא עיכובים. יצאנו מיד לאוטובוס והתיישבנו מוכנים לצאת לדרך. הפעם שלא כרגיל בנסיעות קודמות, לפני היציאה, קראה לי אסתר מלר השכנה ואמרה לי: לומיק אתה הילד הגדול, תשתדלו שניכם, אתה ואוריק לא להרגיז את אמא מאחר והיא בהריון ובקרוב תביא לך אח או אחות. הנסיעה עברה בשלום, יצאנו בבוקר והגענו בשעות אחר הצהריים לכפר תבור. נפגשנו בשמחה עם יתר בני הדודים שהגיעו לפנינו. הפגישה עם סבא זלמן, שהגיע מספר ימים לפני החג מהחורן, גרמה להתרגשות מרובה, הן מהפגישה אתו והן מהמתנות שהביא לנו. כשהרים אותי בזרועותיו וקרב אותי לנשקני לחש לי באוזן: עוד מעט יהיה לך עוד אח או אחות. (אמא סיפרה לי מאוחר יותר שתגובתי לאחר שהוריד אותי היתה: אני לא רוצה עוד אחות מספיק לי עם אורה, אני רוצה עוד אח).
יום כיפור באותה שנה חל ביום שבת 5/10/35 ח' תשרי תרצ"ו. ביום שישי בלילה שמעתי תכונה בבית אבל לא התייחסתי אליה והמשכתי לישון, אולם בבוקר כשקמתי נוכחתי שלא אמא מעירה אותי אלא סבתא רחל שליטפה אותי ואמרה לי: לומיק בלילה דוד משה ומיכה לקחו את אמא לבית חולים לעפולה ללדת. אבא לא היה נוכח. לאחר ראש השנה חזר לנתניה. 1935 הייתה השנה בה הפרדס שנטע צריך היה להתחיל להניב. עד כמה שאני זוכר שאלתי את סבתא מתי אמא תחזור ותשובתה היתה: אם הכול יהיה בסדר בעוד שלושה ארבעה ימים. סבתא הזמינה אותי לאכול ארוחת בוקר ותוך כדי הארוחה נכנסה אחת השכנות ואמרה לסבתא שאחד מהעובדים אצלם מדבוריה חזר ברכב מעפולה ובדרך ראה את משה ומיכה על האופניים בדרכם לכפר. סבתא אמרה בשמחה נו מזל טוב חיה ילדה והם בדרך להודיע לנו מה ילדה, בטח עוד מעט יגיעו, בואו נצא לקראתם. מיד קפצנו ויצאנו כל בני הבית למעלה לכביש שהוביל מעפולה, משם רואים את הכביש המתפתל במורדות הר תבור. לפתע בצבצו על רקע ההר שתי דמויות רוכבות על אופניים, כפי הנראה גם הם ראו אותנו, והתחילו לצעוק: זה בן, זה בן. (צריך לזכור שבאותם הימים לא היה קשר טלפוני). כולנו התחלנו לקפוץ ולברך אחד את השני והשמחה היתה רבה.
כעבור מספר ימים אבא הגיע מנתניה לבית החולים והביא את אמא עם אמיר בזרועותיה לכפר תבור.
ההתרגשות של כולם היתה רבה. כל אחד רצה לראות את התינוק. אורה ואנוכי נדחפנו ולא הצלחנו לראותו. כשנרגעה מהנסיעה נכנסה אמא עם התינוק לחדר וקראה לאורה ולי לבוא אתה לחדר. השכיבה את התינוק על המיטה והציגה אותו לפנינו, ילד שמנמן, בהיר שער וכחול עיניים. אומרים שתינוקות לא רואים אבל אני הרגשתי כאילו הוא מכיר אותי מזמן ושמח לראותי. פתאום הוא התחיל לבכות ואמא דיברה אליו ואלינו בקולה המרגיע ואמרה: הילד ודאי רעב. יצאה מהחדר ולאחר מספר דקות חזרה נשכבה על המיטה ובקשה שאבוא ואשכב לידה כאשר היא מיניקה את התינוק. זוכר אני את התמונה כאשר נירגע, היפנה את ראשו, ועיניו הכחולות צופות בי. בפעם הראשונה הצלחתי ברוגע לקלוט שיש לי אח קטן ועדין ובמשך הימים נוכחתי שלא טעיתי. תוך כדי הסתכלות שאלתי את אמא מה יהיה שמו והיא הראתה לי באצבע על שדרת עצי הברוש בכניסה לבית שראינו מחלון החדר ואמרה: אתה רואה עד כמה העצים זקופים וגבוהים. צמרת העץ נקראת אמיר ואנו נקרא לאחיך "אמיר". לפתע נכנסה סבתא רחל, בידיה כוס חלב שנתנה לאמא ובחיוך על שפתיה ביקשה ממני שאצא מהחדר מאחר ואמא ודאי עייפה ועליה לנוח. יצאתי מהחדר נושא בקרבי את הרגעים האלו עד היום.
החלו ההכנות לברית ואותנו הילדים החזירו לידיה של חמדה, בדואית מהכפר דבוריה, שעבדה בבית ושמשה לאורה ולי כאומנת. לאחר הברית חזרנו לנתניה ולחיי השגרה, אבא המשיך להתמודד עם בעיות הפרנסה. הציפיות מהפרדס לא התממשו, אבא עבד רבות כקבלן בחריש אצל אחרים ועשה ניסיונות גם בשותפות עם ערבי מאום חלד להובלת זיפזיף לבניה ע"י גמלים, אח"כ בגידול יונים לבשר שלבסוף חוסלו בגלל וירוס שתקף אותם. בבית תמיד היו דיירים ששכרו חדר. בסוף שנת 1935 החליטו אמא ואבא לפתוח חנות מכולת ואמיר במידה מסוימת גדל עם החנות. הבית היה צנוע אבל חם ומקבל אורחים. אנחנו הגדולים הסתובבנו בחוץ ואצל חברים ואמיר גדל והתפתח לילד ער וסקרן, תמיד שואל למה ומדוע אבל רגוע ושקט. הרבה פעמים יושב מתחת לעץ התות ומשחק בכל הניתן בחצר באותם הימים.
החל ממחצית שנת 38 היתה תקופה שבה החלו אירועים שהשפיעו על חיי כל תושבי הארץ וגם עלינו ובלי לחשוב הרבה פרצה מלחמת העולם. לאמיר מלאו חמש שנים והגיע העת ללכת לגן. אנחנו הגדולים הלכנו לגן במושבה עם הגננת חביבה צ'ינסקי וחוה וולוז'ינסק מאחר ולא היה גן אחר. באותה התקופה נפתח גן של "אמהות עובדות" בבניין של מועצת פועלי נתניה ששכן ברחוב סמילנסקי מול הבית. לאבא היו התלבטויות מרובות מאחר והוא היה ציוני כללי ואיש מכבי ולא נראה לו יאה שבנו ילמד בגן של ההסתדרות.
לאחר דיונים השפיעה אמא ואמיר נרשם לגן. הגננות התאהבו בו ממבט ראשון וזאת למדנו מהגננות והעוזרות שמדי פעם מגיעות לקנות בחנות. הן היו מביעות את התפעלותם מהילד. בזמן שהייתי בחנות, כשהן הגיעו, הסתכלתי על אמא וראיתי שהיא שופעת נחת ומסתכלת על אבא העומד ליד השולחן עם הפנקסים, סיגריה בקצה שפתיו. בעיניה היתה כאילו אומרת לו: אתה רואה "חנינה", צדקתי, והוא בחיוך נדיר היה מהנהן בראשו ומאשר.
עד אשר הגיע חג הפועלים, הראשון למאי. בבית הפועלים שממול לחנות החלה התכונה לקראת מצעד האחד למאי. מקום היציאה היה מבית הפועלים. תוך המולה ותרועת חצוצרות יצאה התהלוכה לכיוון רחוב הרצל ומשם לבית העירייה וגן המלך. אבא עמד בדלת החנות ולהפתעתו ראה שאחד מנושאי הדגל האדום במצעד הוא לא אחר מאשר בנו אמיר. אמא כפי הנראה ידעה מאחר והוא היה לבוש במכנסי חקי מגוהצים וחולצה לבנה מבהיקה. מיד פנה אליה אבא בכעס ואמר לה: למה לא אמרת לי? אמא ענתה לו: תראה כמה הוא יפה וגאה, למה לך לכעוס זה עוד לא אומר שהוא כבר מפאיניק. לאחר שעבר המצעד רבים מהצופים בו נכנסו לחנות וברכו אותם על הופעתו של המדזיניק. אבא נרגע וכשהגיע אמיר סמוק פנים הביתה קירב אותו אבא, חיבק אותו ונשק לו. אמא עמדה בצד כמנהגה ודמעה של נחת בעיניה. עד כמה שאני זוכר כך היו הדברים מנוהלים, אמא יוזמת, אבא מתווכח, משלים ואח"כ מודה. כך בחינוכנו אנו הגדולים והן בחינוכו של אמיר.
אמיר היה ילד טוב במלא מובן המילה. מעט פעמים אני זוכר אותו בוכה, תמיד חיוך על שפתיו, עיניו בוהקות וחודרות, משתדל להבין ואם לא, שואל. מוקף היה בחברים בכל שלבי חייו, רובם חברים עד היום.
ב-1942 כשאמיר היה בן שבע, אני עברתי ללמוד בחיפה, בביה"ס של המיסיון הסקוטי סנט לוקס. גם זה היה רעיון של אמא. בשיחה שלה עם האופה פינחס בקשט, כאשר פעם בא לגבות כסף עבור הלחם שסיפק, ישבתי בחנות, הייתי מבוגר בשנה מבנו יהושע והוא שאל: מה יהיה עם הבוחר?
היא ענתה לו: איננו יודעים, מאחר ואין בי"ס תיכון בנתניה. לנסוע לתל אביב ללמוד אין לנו אפשרות לממן ובקשט אמר לה, למה שלא תשלחו אותו ללמוד בחיפה, שם לומדים מספר תלמידים מנתניה. אמא המשיכה להתעניין, לבסוף אבא נסע לחיפה רשם אותי ללימודים בפנימייה וכך עברתי לחיפה. חזרתי לנתניה בסוף 46. למעשה המעקב אחר אמיר נותק. כשאני חזרתי הוא כבר היה ילד גדול ומעורבותי היתה מינורית. היו לי דאגות של נער מתבגר משלי.
השאיפה של אמא היתה שנלמד מוזיקה. אורה ואנוכי למדנו בללייקה ומנדולינה בתזמורת מכבי בניצוחו של יקיר קליטמן. אמיר התאהב בחצוצרה ומגיל צעיר למד אצל יונה אילן מוזיקאי ונגן ג'ז. את החצוצרה קבל במתנה מאחות סבתא רחל שושנה, שהתגוררה בארה"ב. בהתגייסו לצבא צורף לתזמורת חיל אויר והופיע עמה בכל חלקי הארץ. לאחר שרותו הצבאי למד הוראה ושמש כמורה בישובי קו הגבול בצפון. לאחר נישואיו עבר עם רעייתו אריקה להתגורר בנהרייה. לאחר הולדת בנם שגיא התגוררו בנתניה והחל ללמד באבן יהודה.