מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

סיפורו של רחוב

מלטשת "אופיר"

הזרעים הראשונים של הרעיון להקים תעשיית היהלומים בישראל נזרעו כבר בראשית המאה 20, בעת כינוס הקונגרס הציוני לאחר פוגרום קישנייב (1905) החלו לחפש דרכים השיקום היתומים היהודיים, והועלתה הצעה לאפשר להם ללמוד מקצוע בארץ ישראל. ניסיון ממשי ראשון נעשה בבית ספר "בצאלאל" בירושלים בשנת 1908, אך ללא הצלחה עקב התנגדות הממשל התורכי לפטור ממיסים את יבוא וייצוא היהלומים. ממשלת המנדאט ראתה בעין יפה הקמתן של מפעל לעיבוד יהלומים בארץ ישראל. לשם השגת המטרה התארגנה בבלגיה קבוצה של יזמים בראשות פישר, אולם נראה שלא בשלו התנאים להגשמת הרעיון, בעיקר עקב מחסור בכוח אדם מקצועי.
בשנת 1937 נפתחה מלטשה קטנה בתל אביב לליטוש מחודש של יהלומים בעלי ליטוש מיושן. באותה שנה פתחו צבי רוזנברג ואנשל דסקל את המלטשה הראשונה בפתח תקווה. היה זה מפעל צנוע שבו עבדו שלושה אנשים.
אווירה של זלזול וחוסר אמון שררה בארץ נוכח הניסיונות לייסד תעשיית יהלומים. המקטרגים הביטו על העיסוק כמקצוע גלותי שמקומו לא בארץ, גם מכשירים, כלים, מכונות, ואנשים מאומנים חסרו וגם חומר גלם לא היה בנמצא. (מתוך: סימונה אידלמן, אפריל 1988, ציוני דרך בתעשיית היהלומים, היהלום - גיליון 120).
לאחר השינוי בייעודה של נתניה מושבה חקלאית לעיר שכלכלתה מבוססת על התעשייה, החל מעבר של תעשיית היהלומים לנתניה כתוצאה מתמריצים שניתנו ע"י בן עמי. ב 27 בנובמבר 1939 הזמין בן עמי אליו את פוקס, רוזנברג ודסקל, בעלי מלטשה קטנה בפתח תקווה, ושכנע אותם להעביר את המלטשה לנתניה תוך שהוא מעמיד לרשותם מגרש ללא תמורה כספית באזור תעשייה הראשון, לא הרחק מבית החרושת "העליון (אזור רח' היהלום היום), כמו כן נתן בן עמי אשראי של 150 - 200 לא"י למפעל ע"מ להקל על ביצוע הבנייה של בית החורשת. פוקס, דסקל ורוזנברג התחייבו להעסיק 20 פועלים תוך שנה מגמר הבניין. (מתוך: ארכיון עיריית נתניה ג, 9, סימול 9781).
בעקבות ההסכם הוחל בהקמתו של בית החרושת "אופיר", ע"ש ארץ הזהב המקראית.
בעקבות המלטשה של פוקס, רוזנברג ודסקל נפתחו בנתניה מלטשות נוספות כגון, "אבן היסוד" וענף היהלומים החל להכות שורש בעיר.