מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

ראשי הישוב ויקיריו

ישראל חיימוביץ

קורות חיים

ישראל חיימוביץ, מנהל מחלקת המים של עיריית נתניה. אדם אציל נפש שהעיר נתניה תפסה את המקום העיקרי בחייו.
תושבי נתניה הכירו את חיימוביץ כאיש אשר בידיו הכוס להרוות כל צמא במים.
נולד בבסרביה בשנת 1911. בילדותו היה חבר בתנועת 'מכבי' בעיר הולדתו. בשלהי שנת 1934 נישא לשרה (סוניה). הם באו לעשות את ירח הדבש בארץ ישראל. מכיוון שאחיו מר מלך חיימוביץ ז"ל הקדים לעלות לארץ ישראל והתגורר בנתניה, לאחר רדתם מהאוניה, הגיעו גם הם לנתניה. המקום קסם להם מייד והם החליטו לא לחזור לבסרביה ולהתחיל את חייהם המשותפים בארץ.
החיים היו קשים. במקצועו היה רואה חשבון ובעיר הולדתו הועסק בחברה גדולה. גם רעייתו הייתה בוגרת אוניברסיטה. אולם בארץ, על מנת להתקיים נאלצו ישראל ורעייתו לעבוד בעבודות פיזיות קשות שלא היו מורגלים בהן. תוך כדי כך נולדה בתם הבכורה. המצב הכלכלי החמיר אך הם היו נחושים להישאר בארץ.
ראשית עבודתו בארץ הייתה בסלילת כבישים. לאחר מכן התחיל לעבוד בחברת הפרדסים "הנוטע", שם קיבל את האחריות על נושא המים. כאשר נתניה הפכה למושבה עצמאית, הפך לעובד מן המניין של ועד המושבה ואחר כך של העירייה.
בראשיתה של נתניה היה צורך בעיצוב דרכי רשתות המים וכריית בארות. כל זה היה כרוך במאמצים בלתי רגילים. נתניה הייתה מפוזרת, המרחקים גדולים, כל באר הייתה בפינה אחרת של הישוב.
לא הייתה אז בקרה אוטומטית להפעלת או הפסקת השאיבה, לפי הצורך. לכן, הוא היה חייב להגיע לבארות בשעות מסוימות, על מנת להפעיל או להפסיק ידנית את פעולת המשאבות. בנוסף, בכל פעם שהחשמל נותק עקב פגעי מזג האוויר או שיבושים אחרים בתשתית, היה עליו להגיע לבארות ולהפעיל את המשאבות על מנת להחזיר את אספקת המים לסדרה. הפעלת הבארות במצב זה, נעשתה ע"י 'מנואלה' שאותה היה צריך לסובב בכוח הידיים על מנת שהמים יעלו אל פני השטח.
הוא היה מגיע לבארות רכוב על סוס, לאחר זמן הוחלף הסוס באופנים, לאחר מכן באופנוע ולבסוף במכונית.
מאמציו ודאגתו היו למען שלא יחסרו מים לאדם ולצומח ובמיוחד בימי הקיץ הלוהטים, בתקופות החורף כשגשמים עזים ניתכו על הארץ והפסקות החשמל היו מרובות ותכופות, ביום ובלילה, בימי חול ובימי מועד. אפשר היה אז לפגוש אותו בדרכו לבארות המים.
פעם בערב שבת, בעזרת חבריו טרח וסיפק מים בדליים לבתים באחת השכונות. חוש האחריות ומסירותו לתפקידו ולתושבים גברו על הכול.
לא היה אזרח בנתניה שלא הכיר אותו. היו מטלפנים אליו בכל שעה משעות היממה להודיע שבבית מסוים בנתניה לא מגיעים המים. ללא היסוס היה מגיע למקום כדי לפתור את הבעיה. באחת הפעמים נתפסו אצבעות ידו במשאבה ונקטעו.
בשנת 1953 נתמנה לתפקיד מנהל מפעל המים בעירייה והוכיח בעקשנותו, במסירותו המתמדת ובדרכו הפשוטה, כי גם ללא השכלה רשמית בתחום הנדסת המים אפשר להצליח. תוספת כל באר או נקודת מים שימחה את ליבו. הוא ראה את מפעל המים של נתניה כמפעל חייו.
הוא הביא את מפעל המים להיות לאחד מהמוצלחים בארץ. רבים באו לשאול בעצתו ואף מהנדסי מים התפלאו על בקיאותו.
וכמסירותו לעבודה כן הייתה מסירותו לבריות. עם צוות עובדי מחלקת המים היה כרֵע, תמיד מסור ודואג.
לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתחילו להגיע ניצולי השואה לארץ ושוכנו במעברות, נרתם יחד עם רעייתו לעזרה לאנשים האומללים. הוא היה מלווה אותם לרשויות, עוזר בהשגת מגורים, עבודה ולעיתים קרובות היה מביא אנשים לסעוד בביתו. אלה שנהנו מעזרתו סיפרו לקרוביהם אשר בחו"ל, והם, כאשר הגיעו לארץ, פנו לזוג חיימוביץ בבקשה לעזרה. כך עשה גם כאשר הגיעו יהודי ברית המועצות לארץ. בנוסף לפעילותם זו, הייתה רעייתו שרה (סוניה) פעילה בויצ"ו ובוועד למען החייל ולאחר מכן התנדבה במחלקת הייעוץ לקשיש ולפנסיונר בסניף המוסד לביטוח לאומי בעיר, ואף היא מעולם לא חסכה מזמנה וכוחה למען מטופליה.
רבים צבאו על דלתו, כל אדם נזקק ידע את כתובתו, ומעולם לא השיב את פניו ריקם.
ישראל חיימוביץ נהג לומר שכנראה לא יוריש רכוש גדול לילדיו, אבל לאחר מאה שנים, שם טוב בודאי ישאיר להם. ואכן את הבטחתו קיים.
ישראל חיימוביץ נפטר בטז' בשבט תשמ"א 1981 והוא קבור לצד רעייתו בבית הקברות בשיכון ותיקים בנתניה. הוא השאיר שתי בנות ובן, נכדים ונינים.

אלבום תמונות