מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

ראשי הישוב ויקיריו

שלמה גוטהילף

שלמה גוטהילף יליד 1898, בעיר סנט פטרבורג שברוסיה הצארית, להוריו שרה ושמואל. בהיותו בן 10, החליט אביו, שהיה ציוני, לשלוח את שלמה ואת אחותו, יהודית שהיתה בת 9, בלוית דודתם לארץ ישראל- כחלוצים לפני המשפחה, על מנת להגשים את החלום הציוני. שלמה ואחותו הגיעו לתל אביב שם למד בגימנסיה "הרצליה". בהמשך עלו גם הוריו ויתר אחיו ואחיותיו. תחילה חיו בתל אביב ומשם עברו לנס ציונה, קנו שם פרדסים כאשר האידיאל של "עבודה עברית" היה נר לרגליהם. מאוחר יותר עברו לרחובות שם רכשו אדמות נוספות, נטעו בהן פרדסים ועיבדו אותם.
בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, פגש שלמה את מוריס פישר, יהודי בלגי אמיד, אותו שכנע לרכוש, יחד עם יהלומנים בלגים נוספים, אדמות בנפת טול-כרם, לנטוע בהן פרדסים וליישב שם משפחות של פועלים יהודים על מנת לעבד אותם. שלמה קנה בשמם אדמות וניהל את הפרויקט שהפך לימים למושבה כפר יונה הנקראת על שם אביו של מוריס פישר, ז'אן-יונה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לאחר שבלגיה נכבשה על ידי הנאצים, הפכו הבלגים לנתיני אויב והאדמות בכפר יונה עברו לאפוטרופוס של נכסי אויב. ענף הפרדסנות אף נפגע מאוד בשל חוסר היכולת לייצא פרי הדר לחו"ל וכל המפעל ההתיישבותי התפוגג. שלמה ומשפחתו העתיקו את מקום מגוריהם לנתניה, שם התגורר עד יום מותו.
מהר מאוד, עשה שלמה את דרכו בפעילות הציבורית בנתניה. כל פעילותו הציבורית היתה בהתנדבות ושלא על מנת לקבל שכר. בין תפקידיו הציבוריים היה במשך שנים רבות חבר המועצה המקומית כנציג מפלגת הציונים הכללים (לימים המפלגה הליברלית- לאחר האיחוד עם המפלגה הפרוגרסיבית ולאחר מכן גח"ל- לאחר האיחוד עם מפלגת חירות), סגן ראש העיר וממלא מקומו, יושב ראש איגוד ערים לכבאות, יושב ראש מחלקת הגנים של עירית נתניה, יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ממקימי בית קופת חולים עממית (שלימים הפכה לקופת חולים מאוחדת), יושב ראש האגודה למען החייל בנתניה וחבר ההנהלה הארצית ועוד תפקידים רבים שהיו כרוכים בפועלו כפרדסן (חבר אגודת פרדס, התאחדות האיכרים, פרדס סינדיקט).
בשנת 1974, עם הקמתה של תחנת הכיבוי וההצלה החדשה במזרח נתניה, ששלמה היה הרוח החיה מאחורי מפעל זה, החליטה מועצת העיר נתניה בראשותו של ד"ר אברהם בר-מנחם להעניק לשלמה גוטהילף את התואר יקיר נתניה. במעמד חנוכת המשכן החדש בתאריך 7.11.1974 (כ"ב חשוון תשל"ה), הוענק לשלמה התואר והוא היה הראשון בנתניה שקיבל אותו. במרבית חייו ליוותה את שלמה אשתו שלומית, שהיתה אישה צנועה, טובת לב, חכמה ואהודה על כל מכריה. גם היא מילאה מספר תפקידים ציבוריים וביניהם סגנית יושבת ראש ההסתדרות הציונית "ויצו", וזמן קצר יושבת ראש הסניף בנתניה. לאחר מותה של שלומית בשנת 1972, החל שלמה לצייר, כשרון שהיה טבוע בו עוד מילדותו. במשך למעלה מעשרים שנה צייר בצבעים עזים, בעיקר את נופי ארץ ישראל, העכשוויים כמו גם את הנופים ואת אורח החיים כפי שזכר. הוא אף זכה לערוך מספר תערוכות. שלמה גוטהילף היה אדם אופטימי, ישר והגון, שמעולם לא כפה את דעתו על אחרים וכיבד את השקפת עולמו של הזולת. לצאצאיו הוא הנחיל את הגאווה ברעיון ההתיישבות החקלאית החלוצית, אהבת המולדת והאחריות לגורלה.