מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

ראשי הישוב ויקיריו

אברהם ויונה שרעבי

קורות חיים

סיפורה של משפחת שרעבי ובית הכנסת "נצח ישראל"

"ונדמה היה לי, שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהן, אינם אלא פרוזדור לבית זה"
(ש"י עגנון)

לזכר אברהם שרעבי  ז״ל (1918 - 2006) ורעייתו יונה שרעבי ז״ל (1919 - 2006)

 

בפרקי אבות פרק ד’ פסוק ט"ז ״רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא , התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין ״
מסע שתחילתו הגשמת חלום  …וסופו לעולם שכולו טוב …
והנה ימים חלפו ורגעי אמת הגיעו והורינו אברהם ויונה שרעבי בעולם שכולו טוב ופה בעולם של מטה בהרמוניה בין שכנים נוצרה הבנה ויופי היצירה עמה.

הורינו אברהם ויונה שרעבי גרו בבית הפרטי שברחוב פתח תקוה בשנים 1956-2006 ובאותה חלקה בהמשך שכן בית כנסת בשם ״נצח ישראל״.
לאחר מותם, הוקם בנין בעל 8 קומות הכולל את בית הכנסת החדש ״נצח ישראל ״ ומיקומו על המיקום הישן של בית הורינו יונה ואברהם שרעבי.
בשמחה ובהתרגשות החלטנו הילדים אהוד, בעז, אמיתי, דפנה ומשפחותיהם להקדיש לזכרם של הורינו היקרים את  חלונות הוויטרז' שהותקנו בבית הכנסת החדש שנושאם בהשראת ״שבעת ימי הבריאה״ ״ושבעת המינים״.
תודותינו והערכתנו מעומק לב לאמן היוצר מיכאל ביטון ולאדריכל יהודה יהב.

בהיבט לאחור חווים אנו מחדש את מאורעות השנים שחלפו, חיי היום יום בנתניה ומערכת היחסים היפה שהייתה בנינו לבין מתפללי בית הכנסת ״נצח ישראל ״.
מערכת של שותפות וכבוד הדדי. לעיתים אברהם ובניו עזרו בהשלמת מניין בבית הכנסת ואנו נהנינו מיפי החזנות והמזמורים שבקעו דרך חלונותיו הפתוחים של בית הכנסת, במיוחד בשבתות וחגים . לא אחת כשהיו המתפללים זקוקים לעזרה כל שהיא, שמחנו לעזור. הבית ובית הכנסת היוו סיפור חיינו. הורינו היקרים, בהתעלות של קדושת החיים, באהבה שאינה תלויה בדבר, במסירות ללא גבולות , בפתיחות כביתו של אברהם אבינו, בענווה והערכה, יצרו חיים של הרמוניה, אידיאל לחוויית השנים היפות ביותר של ילדותנו.

ביתנו ברחוב פתח תקוה פינת גבע בנתניה 1999

ביתנו ברחוב פתח תקוה פינת גבע בנתניה 1999

ביתנו ברחוב פתח תקוה פינת גבע בנתניה 1999

 

חיי המשפחה בנתניה

בשנת 1952 עברה משפחתנו מהעיר רחובות להשתכן בנתניה, זאת בשל רצונו של אבינו אברהם להתגורר קרוב לקבר אחיו, מנחם שרעבי ז״ל, שנקבר בבית הקברות הצבאי בנתניה, ורצונה של אמנו  יונה להתגורר בסמיכות לאחותה, לונה נגר ומשפחתה. משפחתנו, שכללה את אברהם ויונה שרעבי ושלשת ילדיהם אהוד, בעז ואמיתי בן השנה, התגוררו בבית פינתי בשכונה בפאתי העיר, אז אגודת ישראל והיום רמת חן. הבית החד קומתי ודו משפחתי עדיין קיים היום בשנת 2022, וכתובתו: האר״י 34 פינת דון יוסף הנשיא 1. תושבי השכונה התימנים והאשכנזים חיו בהרמוניה. באותו הזמן לא היו עדיין כבישים סלולים, אלא שדות ופרדסים. השדות נזרעו לפי עונות השנה, בוטנים, תפוחי אדמה, אבטיחים וכדומה. בהמשך הרחוב היתה באר מים. ממול לשכונה בנו את שיכון הרומנים, טור מבנים דו קומתיים ששימשו את העלייה הרומנית בשנות החמישים. בין השכונות, באמצע השדה, גדל עץ ה ״דומים״ וסביבו שחקנו בתקופה בה השדה לא היה מעובד. דרך עפר, שאורכה כ-400 מטר, הובילה לכיוון כביש החוף ומשני צדיה גדלו שיחי שיטה קוצניים גבוהים, שיצרו מעין מנהרה. נהגנו בתור ילדים לעבור דרכה עד למקשת האבטיחים ליד כביש החוף ומשם צפינו לצידו השני של הכביש וברכבת המשא שנהגה לעבור שם.

מצידה הדרומי של השכונה, היכן שמצוי היום בית הספר תיכון "טשרניחובסקי", הייתה גבעה שבתקופת סוף החורף כוסתה בפריחה של כלניות, צבעונים ופרגים. זה היה מחזה מרהיב, נהגנו לצעוד לשם ולקטוף בעיקר צבעונים שאהבנו במיוחד. המכולת השכונתית הייתה בשכונת בן ציון, שם התגורר השוחט של השכונה, אליו הובלנו לשחיטה את התרנגולות, שגידלנו בחצר הבית.

תנאי המחיה לא היו קלים, הבתים היו ללא חשמל או גז, אספקת הנפט הגיעה בעגלה רתומה לסוס, ועליה היה מיכל מלא בנפט וממנו מזגו לפחים. העגלון היה מתריע בצלצול פעמון ובהכרזה:" נפט, נפט".  גם הסודה, בלוקי הקרח ומכלי החלב סופקו לבתים עם סוס ועגלה. הרתחת המים לרחצה ולכביסה התבצעה באמצעות פרימוס, והבישול נעשה על פתיליה. הכביסה כובסה בידיים, והבית הואר בנרות ובעששיות נפט. אמנו יונה, השכימה קום והלכה ברגל דרך השדות למקום עבודתה- לבית האריזה "יכין" שבאזור התעשייה הישן ליד בית ספר אורט ובסמוך לפסי הרכבת. אחה״צ שבה לעבודות הבית המתישות, שחיכו לה.

בבית האריזה גברים ונשים עבדו ביחד

בבית האריזה גברים ונשים עבדו ביחד

בבית האריזה גברים ונשים עבדו ביחד
אמא מנהלת יחידה בין גברים

אמא מנהלת יחידה בין גברים

אמא מנהלת יחידה בין גברים
כשהיו הרבה תפוזים אמא הצטרפה ועזרה לבוררים / ות

כשהיו הרבה תפוזים אמא הצטרפה ועזרה לבוררים / ות (יונה למטה משמאל )

כשהיו הרבה תפוזים אמא הצטרפה ועזרה לבוררים /ות

בעונת הקיץ כאשר לא הייתה הרבה עבודה, נהגה אמא לקנות בדים ולתפור בגדים, פיג'מות ותיקי אוכל לילדים. כל הבנים לבשו בדיוק אותם הבגדים שנתפרו מאותו הבד, אותן החולצות ואותם המכנסיים. אמא תמיד השכיבה את הילדים לישון, כשהיא שרה להם שירי ערש רכים ומרגיעים, בזכותה אנחנו עדיין מזמזמים את שירי ארץ ישראל היפה והישנה.

השנה היא 1956 "מלחמת קדש", אמא נשארה עמנו לבד ואבא גויס למשטרה. נאלצנו לעבור לתקופת מה לבית דודתנו לונה ושלמה נגר. כולם ישבו דרוכים והקשיבו לרדיו בכל שעה לשמוע את החדשות מן החזית.

לאחר המלחמה, בנדיבות ליבו של חברם של הורי, שלום שער, בעליו של בית הכנסת התימני, ששכן מול התחנה המרכזית, אותו נהגו בני המשפחה לפקוד בשבתות וחגים, ואף בעליו של המכבסה בסמוך לבית הכנסת, נרכש ביתנו החדש בו התגוררו הורינו עד יומם האחרון. הבית החד קומתי ובו 2 חדרים, שכן בפינת גבע 31 ופתח תקוה 23. חדר אחד שימש חדר שינה לילדים וחדר שני שימש ביום כסלון ובלילה הפך לחדר שינה של ההורים. בשנים מאוחרות יותר הוסיפו מרפסת קדמית (שמאוחר יותר הפכה לחדר קטן נוסף) והגדילו את שטח המטבח.  את חצר הבית טיפחו בדשא  ובפרחים; אמא אהבה לשתול בעיקר ורדים אדומים גדולים וריחניים ופרחי דליות בצבע ארגמן, הצבע שהיה הכי אהוב עליה. המגוון הגדול של עצי הפרי, שסבבו את הבית בצמוד לחומה והיוו מעין מחסום לרעש הרחוב, זכורים לנו לטובה. אבא נהג לטפח אותם, לגזום ולהשקות ואנו נהנינו מפריים; עצי תפוז, קלמנטינה, מנדרינה, לימון, אשכולית, רימון, שסק, אנונה, חבוש, פקן וכמובן את עץ הגויאבה הגדול והמפורסם, שמפירותיו נהנו גם עוברי אורח וגם המתפללים מבית הכנסת הסמוך ״נצח ישראל״. במשך שנים רבות. עץ הגויאבות האדומות, שענפיו התפרסו מעל הכביש, נעקר על ידי אבא מחשש לביטחונם של ילדיו , שנהגו לטפס עליו.

אבא אברהם גוזם את עץ הפקן

אבא אברהם גוזם את עץ הפקן

בצדו השני של בית הכנסת, היכן שהתגוררו משפחת בן דוד, גדל עץ תות שחור, שבעת קטיפת פירותיו, הוכתמו ידינו בצבע סגול, ונעזרנו בלימון להוריד את הכתמים. מפירות אלו נהנו אף ילדי בית הכנסת. 

היחסים עם קהילת המתפללים היו מצוינים, ופעמים רבות נתבקשו אחיי ואבי להשלים מניין. בשבתות בקעו התפילות דרך חלונות בית הכנסת והנעימו לנו את השבת. למרות שהנוסח היה אשכנזי ואנו תימנים, למדנו כך את מנגינות התפילה בהנאה רבה. 
מחוסר תקציב של בית הכנסת, בחצרו האחורי גדלו באופן פראי צמחי ״חילף החולות״. מהענפים של החילף קלענו מחזיקי מפתחות ואת התפרחת הלבנה נהגנו לקטוף ולקשט בה את הבית. הצמחים בעלי הגבעולים הארוכים סודרו בתוך תרמילי פגזים ריקים של טנקים רוסיים, שבהם השתמש הצבא המצרי.  תרמילי הפגזים הובאו כשלל מהמלחמה. אמא ישבה והבריקה אותם בעזרת לימון חצוי. ממש פרדוקס! צבא ומלחמות היוו חלק בלתי נפרד מהחיים השוטפים.
הבית היה מוקף חומה שגובהה איפשר לעוברים ושבים ברחוב לנוח מעייפות הדרך וליהנות מצילם של  ענפי עץ הגויאבה. מידי פעם ביקשו מים לרוות את צימאונם, וכמובן נענו בחיוב.

האחים לבית שרעבי, מימין לשמאל, אמיתי, אהוד האוחז בדפנה ובועז

האחים לבית שרעבי, מימין לשמאל, אמיתי, אהוד האוחז בדפנה ובועז

בשנת 1959 ב-13 באוגוסט, מוצאי ט׳ באב, נולדה דפנה, הבת הצעירה במשפחה. 
למרות השמחה הרבה, לא עברו זמן רב ועונת הקטיף הגיעה ויונה חזרה לעבודתה הקבועה בבית האריזה. אמא הייתה רוכבת כל בקר על אופניים לבית האריזה שהיה בקרוב לתחנת הרכבת הישנה. בסביבות ארבע אחרי העבודה, היינו יורדים לקראתה ברחוב גבע לעזור לה לעלות את העלייה הקשה עם האופניים והסלים. אמא עבדה כמנהלת משמרת בבית האריזה יכין. היא דאגה להעסיק נשים רבות, אך לא רק נשים. חלקן מן הנשים נעשו חברותיה לחיים. אהוד זוכר שהיו באות אליה נשים ומתחננות לעבודה, וגם כאשר לא הייתה משרה פנויה הוא שמע את אמא אומרת להן: ״בואי, בואי מחר ואני כבר אסדר לך עבודה״. כולם כיבדו אותה. היא הייתה עם מוסר עבודה גבוה וכיבדה את הפועלים.

אחת מתכונותיה של אמא הייתה שהיא לא אהבה רכילות. כולם ידעו שמה שסיפרו לה לא עבר הלאה, לכן בטחו בה בבעיותיהן וסודותיהן האישיים. האמת שתכונה זאת עברה אליה מאמה מרים. 

שנת 1967 מלחמת ששת הימים אהוד ובעז בצבא, אבא היה מגויס למשטרה. אמא, אמיתי ודפנה נותרו לבד בבית. אמא טיפלה בנושא האפלות של החלונות והדבקת נייר דבק על הזכוכיות, ובזמן התקיפה של המטוס העירקי בנתניה, עם השמע ה"בום" (הפצצה נפלה די קרוב לבית, באזור התחנה המרכזית) אמא בתושייה רבה זינקה על דפנה והצמידה אותה לרצפה, רצה אחרי אמיתי, שיצא לראות מה קורה בחוץ, משכה אותו אל תוך הבית והשכיבה אותו על הרצפה ליד דפנה. אמא הייתה תמיד אמיצה, לא הראתה לנו שהיא דואגת לשני בניה ולבעלה ונתנה לנו תחושה של בטחון. התקשורת לא הייתה מפותחת, בעיקר היו מכתבים, מזל שהמלחמה הייתה קצרה וכולם חזרו הביתה בשלום. אבא נשלח לתקופת מה לירושלים כתגבורת ולאחר תקופת רגיעה חזר לשרת בנתניה. לאחר המלחמה, נקנתה הטלוויזיה הראשונה בשחור לבן. בשעות הערב היו באים השכנים, שעדיין לא הייתה להם טלוויזיה, לצפות עמנו בשידורי החדשות ותוכניות נוספות. הבית תמיד היה פתוח ואמא תמיד דאגה לכיבוד על השולחן. היחסים עם השכנים היו מצוינים, וגם עם הדודים ; שלמה ולונה נגר (אחות של אמא), ירחמיאל ובהירה הררי (אח של אמא) וילדיהם שביקרו אותנו באורח קבע. היה הווי חם ונעים עם השכנים, המשפחה, המכרים מהעבודה והחברים הקרובים.

אמא עם אחיה ירחמיאל במרפסת המפורסמת מאכילה את נכדה הבכור יניב.

אמא עם אחיה ירחמיאל במרפסת המפורסמת מאכילה את נכדה הבכור יניב.

לונה אחותה נשענת על גדר הבית

לונה אחותה נשענת על גדר הבית

בתקופה של אחרי מלחמת ששת הימים ואולי אפילו לפני, אבא הוצב לשמירה בחוף נתניה בעונת הרחצה בלבד. אבא הקפיד על לבושו הייצוגי, כנראה מנהג שהושרש בו עוד מתקופת המנדט, למרות שכולם מסביבו לבשו בגדי ים, מזיעים, רטובים ומלאי חול.  תחנת המשטרה הייתה קטנה בגודלה, ומאוישת בשני שוטרים בלבד.

השוטר הנחמד ביותר, אברהם שרעבי

השוטר הנחמד ביותר, אברהם שרעבי

חוף הים בנתניה היווה מקום בילוי לרבים מתושבי העיר ובעקר לילדים. שעות רבות וימים אינספור בילינו בחוף הים, שהיווה מקור תיירותי בעיר. לים הגענו ברכיבה על אופניים. קשרנו אותם למעקה הברזל במעלה המדרגות, וירדנו ברגל במדרגות הרבות. אם נגנבו אופניים, לא הייתה בעיה, כי אבא היה תמיד קונה את האופניים משומשות. במשטרה נערכו מידי פעם מכירות פומביות של אופניים גנובות שלא באו לדרוש אותם.
בחורפים של ילדותנו, בשבתות של שמש, לאחר אכילת הג׳חנון או הקובנה המסורתיים, נהגנו הילדים עם בני דודינו לצאת לטייל בהרי גרינטל, שאז נחשב דרום העיר. קטפנו זעתר ומיני תבלינים שונים, אכלנו מפרי החובזה ומהחמוצית שליקטנו. קטפנו חרציות ומהם עשינו שרשראות פרחים וענדנו מסביב לצוואר. שיחקנו, וחזרנו שמחים ועייפים לארוחת החמין של השבת. מגיל צעיר למדנו לחצות את הכביש ולציית לרמזורים. במשך השבוע, חזרנו מבית הספר, אכלנו, נחנו ובסביבות השעה ארבע יצאנו לשחק עם ילדי השכונה. היה חופש מוחלט, הלכנו לחוגים, לתנועות נוער... לא הורגשה חרדה לביטחון הילדים. דפנה רקדה  בלהקת המחול העירונית, בהדרכת אבי קרסנטי ז״ל ומאוחר יותר הצטרפה ללהקת הריקוד של אהוד בן דוד ז״ל... לקראת ערב, נשמעו ממרפסות הבתים, קריאות ושריקות של אימהות אל ילדיהם לשוב הביתה לארוחת הערב. הילדים חוו ילדות נהדרת ומשוחררת מדאגות.

להקת הריקוד העירוני בהנהלת אברהם קרסנטי ז״ל

להקת הריקוד העירוני בהנהלת אברהם קרסנטי ז״ל

להקת הריקוד של אהוד בן-דוד ז״ל

להקת הריקוד של אהוד בן-דוד ז״ל

שנת 1973 "מלחמת יום הכיפורים". כולם גויסו: אבא במשטרה, אהוד בצפון בחיל תותחנים, בועז בחיל תותחנים בסיני ואמיתי בשריון דוהר לכיוון התעלה. אמא ובתה דפנה נשארו לבד בבית. 
המתח  מסביב ומהאזנה לחדשות המשודרות כל הזמן גבר. לימים הבנו כמה חזקה הייתה אמא, למרות חוסר הידיעה מה קורה בחזית, היא לא הראתה סימני דאגה. חברותיה של אמא , אחותה וגיסתה ביקרו בביתנו וכולנו התנדבנו לוועד למען החייל: בביקורי נפגעים בבית החולים, בחלוקת אוכל לחיילים בצמתים וכמובן בסריגה בלתי פוסקת של כובעי צמר לחיילים בצפון. 
לאמא היה קשר עם אהוד ואבא וידעה שהם בסדר יחסית. הקשר עם בועז נוצר רק לאחר 26 יום. הדאגה הרבה הייתה לאמיתי, שחצה את התעלה למצריים. בועז שהיה בתפקיד קצין במילואים באותה עת, ונסע ברכב צבאי לחפש את אחיו. היה הרבה בלגן ושבועיים לאחר מכן הצליח בועז לאתר את אמיתי שלם ובריא מעבר לתעלה.

כשבועז חיפש ומצא את אמיתי במלחמת יום כיפור

כשבועז חיפש ומצא את אמיתי במלחמת יום כיפור

יונה ואברהם היו פעילים בחוג התימנים בנתניה, ״האגודה לטיפוח חברה ותרבות״, שהוקמה על ידי עובדיה בן שלום. הקבוצה נהלה פגישות שבועיות בבתי החברים, שבהן  האזינו להרצאות, פרשת השבוע, משחקים חברתיים ושירה בציבור. הקשר בין החברים היה הדוק והיוו משפחה נרחבת.

יום הולדת 80 ליונה שרעבי

יום הולדת 80 ליונה שרעבי עם משפחה וחברים קרובים מהאגודה לחברה ותרבות בהנהלת עבדיה בן- שלום ז״ל (אוחז במיקרופון)

גם המבוגרים משתטים בפורים.

גם המבוגרים משתטים בפורים. עושים ברית מילה לחברם מרדכי שבח

גם המבוגרים משתטים בפורים

יונה הייתה ידועה כאישה וכאמא מוסרית ונאמנה, מלאת חוכמת חיים, רגישות וצנעה, שמחה בחלקה. תמיד עזרה לכל נצרך במיוחד לנשים במצוקה. אישה אמיצה ומסורה למשפחתה, לילדיה ולסובבים אותה. אשת עבודה, חרוצה ובעלת ערכים גבוהים.

אברהם שתמיד חייך, עם גומה בלחיו וכתם לידה על הלחי. היה שוטר גאה בתפקידו, שבגדיו היו מגוהצים למופת ונעליו מבהיקות בניקיונם, (יונה דאגה לכך). הוא שימש דוגמא ומופת בהתנהגותו הצנועה, החביבה, אך תקיפה. מתוקף תפקידו שימש גם כבורר ומפשר בסכסוכי משפחה ושכנים. תמיד רדף צדק וכיבד את האחר. מעולם לא הלך רכיל ולא שפט אחרים. תמיד הקשיב, הבין, ריחם וסלח. אבא היה ישר כסרגל, תקיף בחוש הצדק שלו. כאבא, היה רך וסלחן, אבל דרש מילדיו הגינות ודרך ארץ. חסך במילים, אך תמיד נכח, עדין נפש, שהסיפורים על גבורתו בחוץ לא התאימו לדמותו בבית.

אברהם ויונה עם נכדיהם, קיץ 1995

אברהם ויונה עם נכדיהם, קיץ 1995

אברהם ויונה, חיו בביתם עד שנת 2006, הם נפטרו בהפרש של שבוע ימים אחד מהשני. המשפחה ישבה שבעה פעמיים רצופות. אברהם נפטר בגיל 88 ב- ל׳ סיוון, תשס״ו. ויונה  בגיל 87 ב- ו׳ בתמוז אותה שנה. רבים באו לאוהל לחלוק להם כבוד אחרון. שניהם היו מוכרים ומוערכים ע״י רבים מתושביה הוותיקים של נתניה. הם תרמו רבות על פי דרכם למשפחתם, לחברה ולביטחון המדינה והיוו חלק בלתי נפרד מנוף העיר. הם זכו בחייהם ליהנות משלשה ילדים, בת ותשעה נכדים, שתי כלות וחתן, שאהבו ואוהבים אותם בכל ליבם.  הם קבורים בבית הקברות שיכון ותיקים האחד ליד השניה ותחת מצבה אחת. כפי שנאמר: בחייהם ובמותם לא נפרדו וצדקתם עומדת לעד, יהא זכרם ברוך!

קברם של אברהם ויונה שרעבי בבית הקברות שיכון ותיקים

קברם של אברהם ויונה שרעבי בבית הקברות שיכון ותיקים

שורשים מצד אבא:

אברהם שרעבי

אברהם שרעבי

אבינו, אברהם (בן-נתן) שרעבי - בנם של סעדיה ואסתר בן-נתן. 
סעדיה בן נתן  (1883 -1917) נולד בעדן שבתימן, עסק בחייטות.
אסתר (1962- 1887) נולדה בעדן שבתימן, עסקה בחייטות.

אסתר שרעבי

אסתר שרעבי

אסתר וסעדיה בן- נתן התחתנו בתימן, ושם נולדו להם שלשה ילדים.
הם הגיעו לארץ בסביבות 1910 ועקב קשיי הדרך נפטרו שלושת ילדיהם טרם הגעתם.
בהגיעם לארץ נולדו להם ארבעה ילדים: רינה 1909 , רבקה 1912, נתן 1914 ואבינו אברהם 1917      (בעקבות רישומים מאוחרים של תאריכי לידה יתכן והייתה טעות ונכתב 1918). הם גרו בגדרה, עיירה שבאותה תקופה אוכלסה ברובה ביהודי תימן.

ב 14.11.1917 בחור כבן 18 בשם נתן בן זכריה שרעבי, שגר בשכנותם מצא תרמיל של חייל בחולות והביא אותו לביתם. התרמיל היה כבד מאד ויצר סביבו סקרנות רבה. דודה רינה סיפרה שבתמימותה חשבה סבתא אסתר שיתכן והיה בתיק זהב … וכשנפתח התפוצץ … מתברר שהיה מלא חומרי נפץ ורימונים.  האירוע הדרמתי הזה קטע את חייהם של האב סעדיה, שתי בנותיו: רינה ורבקה והבחור שהביא את התרמיל, שנהרג במקום. סבא סעדיה ושתי בנותיו נפטרו בדרכם לבית חולים שדה של הבריטים במג׳דל, היום אשקלון. עד היום לא ידוע מקום קבורתם, מספרים שנקברו אי שם בחולות בדרך.
האם אסתר הייתה בהלם ובשכול על בעלה ושתי בנותיה. היא נותרה עם שני בניה נתן ילד כבן 3 והתינוק אברהם ( אבינו) כבן פחות משנה.

הקהילה התימנית נהגה לעשות כל שביכולתה לזווג בין מי שאבד את בן הזוג, על מנת לשמר חיי משפחה.
סבתא אסתר נישאה בשנית בשנת 1918 ליהודה בן שלום שרעבי 1943-1883.
גם יהודה עלה לארץ משרעב שבתימן בסביבות 1912, ולכן נתנו לו את שם משפחתו שרעבי. יהודה , שהיה אלמן כשנה ועסק בחייטות, נישא לסבתא אסתר. בעקבות נישואים אלו שונה שם המשפחה של אבינו ואחיו מבן נתן לשרעבי.
גם ליהודה היו אלו נישואיו השניים. בנישואיו הראשונים הוא היה נשוי לשמחה שילדה לו ארבעה ילדים. שמחה נפטרה בשנת 1917.
ילדיו מהנישואים לשמחה היו : זכריה בן 21, חנה בת 13, שרה בת 9 ואסתר בת 4.
בסיום מלחמת העולם הראשונה המשפחה עברה להתגורר בשכונת שעריים ברחובות.

סבתא אסתר ליד ביתה ברחובות

סבתא אסתר ליד ביתה ברחובות, עם נתן ואשתו אלישבע, אבא וחנה ובעלה

בעקבות נישואיהם נולדו לסבתא אסתר וסבא יהודה עוד שני בנים: שלום ומנחם. החיים היו קשים ומלאי אכזבות , השכול היה בכל בית ולמצוא מקום עבודה היה כמעט בלתי אפשרי. עבודה קבועה הייתה חלום של כל משפחה.
אבינו אברהם לא סיים את בית הספר היסודי כי היו זקוקים לעזרתו בבית. הוא ואחיו נתן היו יוצאים לעבודה בקטיף, באריזת תפוזים ובתיקון הבוקסות (ארגזי תפוזים).
אבא היה גבר חסון וגבוה שאהב ספורט ובעיקר אגרוף. הוא שיחק בקבוצת הכדורגל של מכבי רחובות כמגן קדמי.

אברהם שרעבי בעיר רחובות
אברהם שרעבי בעיר רחובות
אברהם שרעבי בעיר רחובות

אברהם שרעבי בעיר רחובות

בבחרותו שימש כנוטר במשטרה הבריטית (שוטר בכוח משטרה מיוחד שגייסה המשטרה הבריטית בשיתוף עם ההגנה , לצורך שמירה על ישובים עבריים ודרכי תעבורה מפני מעשי טרור).
כיליד הארץ, אבא, בשונה מהעולים החדשים באותה תקופה, היה ״צבר״ מלא ביטחון עצמי. הוא לא היפלה בין עדות וראה בעיניו את העולם כשווה בין שווים. , כשראה עוולה נלחם בה ללא כל פחד.
שניים מחבריו: יהושפט גמליאל ויגאל מהדלה, סיפרו על אירוע שהתרחש בבית קפה ברחובות; יום אחד נכנסו שני אנגלים לבית הקפה ודרשו יותר ממה שמגיע להם בעזות מצח , התמזל המזל ואבא הגיע באותו זמן לבית הקפה ותוך זמן קצר התברר לבריטים שהם לא כל כך גיבורים, אבא לא קיבל את תגובתם המתנשאת והם מצאו את עצמם מתחת לשולחן חבולים וברחו כל עוד נפשם בם.

ליווי הטמפלרים לאוסטרליה, אברהם מימין
ליווי הטמפלרים לאוסטרליה, אברהם מימין

ליווי הטמפלרים לאוסטרליה, אברהם מימין

אבא היה בין המלווים של הטמפלרים, שהוגלו באוניה האנגלית "קווין אליזבת" מהארץ לאוסטרליה דרך קפריסין. הטמפלרים התיישבו בארץ בגלל האמונה הנוצרית בביאת המשיח. עם עלית הנאציזם בגרמניה הם נהפכו לתומכי הממשל הנאצי ונהפכו מארגון דתי לארגון פוליטי, האנגלים גרשו אותם מהארץ, ואבא היה בין המלווים על האוניה עד אוסטרליה.

בתחילת שנות הארבעים ,נתן , אחיו  הגדול של אבא, שהיה כבן 30, זכה באליפות הארץ בריצה. זה לא שינה לו הרבה בחיי היום יום, אז, ריצה הייתה תחביב ולא מקצוע. הוא סיפר שתמיד היה רץ למרחקים כי הוא פשוט אהב לרוץ. הוא גם אהב לשיר אופרה, להקשיב לחזנות, לקרוא פרקי שירה וליהנות ממוסיקה קלאסית. כשבקרנו אותו  וכבר מלאו לו 101 שנים, הקלטנו אותו מדקלם בעל פה שירים שלמים של ביאליק. גם אבא ניחן באהבתו למוסיקה, כנראה בהשפעת אחיו. קולו היה עמוק וערב לאוזן, ובכל הזדמנות שנקרתה לו שר ואף רקד. 

אבא שר עם עובדיה בן שלום באחד האירועים

אבא שר עם עובדיה בן שלום באחד האירועים

אברהם במסיבת החינה של בת דודתנו סיגל הררי

אברהם במסיבת החינה של בת דודתנו סיגל הררי

יונה ואברהם בצעירותם

יונה ואברהם בצעירותם

ב- 1946  מייד לאחר נשואיהם של הורינו, עברו יונה ואברהם לגור עם סבתא אסתר בשכונת שעריים שבעיר רחובות. התקופה היא תום מלחמת העולם השנייה, הערבים תקפו ושדדו כפרים יהודים. אבא ששירת במשטרת רחובות עבד ללא לאות, שעות רבות, בימי חול, ואף שבתות וחגים.

החתונה ברעננה בחצר הבית

החתונה ברעננה בחצר הבית

ב-11.4.1947 נולד אהוד הבן הבכור בבית החולים אסותא שבתל אביב.

בתאריך 3.1.1949, א׳ טבת תש״ט, נהרג מנחם, אחיו הצעיר של אבא, בן עשרים במותו. 
מנחם היה פעיל בתנועת הנוער העובד, עבר קורס מדריכי נוער בנשק, הצטרף אחר כך לחי״ש (חיל השדה של ארגון ההגנה) והיה בין המצטיינים בכושר קרבי. עם פרוץ מלחמת העצמאות בינואר 1948 עבר קורס מפקדי כיתות, ומיד לאחר מכן גויס למערכה נגד הכנופיות בדרום ולהטרדת קני המרצחים בכפרים. במסגרת חטיבת גבעתי השתתף בסיורים בדרכי המצרים בין מג׳דל לעזה. עם שחרור הדרום עבר לאזור ״המשולש״ והשתתף בקרבות על שלשה משלטים.
בנר שמיני של חנוכה, בקרב ברמת הכובש, מנחם ועוד שניים מחבריו נהרגו, יש האומרים מזריקת רימון לתוך עמדת השמירה ויש האומרים מירי רובה, בן עשרים היה במותו. מנחם נקבר בבית הקברות הצבאי בנתניה.

אברהם מצדיע לקבר

 

1948 מלחמת השחרור. אבא גויס ולכן אמא ההרה ואהוד עברו זמנית לגור ברעננה להיעזר במשפחה.

ב- 19.11.1948 נולד בועז בחדרה. לשם הוסעה אמא ללדת  מרעננה.

בשנת 1951 בעוד אברהם משרת במשטרת רחובות הוא השתתף במבצע לתפיסת מסתננים, שלימים זכה לקבל עבור פעילותו האמיצה תוך חירוף נפש את עיטור האומץ של משטרת ישראל ובה נכתב:
״בתאריך 2.9.51 יצא סמל שני אברהם שרעבי עם שלושה אנשי משטרה בעקבות מסתננים, שחדרו למושב סתריה, חמושים ברובים אוטומטיים. עם הגיעם למקום, אליו הובילו העקבות, נפתחה לעברם אש אוטומטית מכיוון אחת המערות שבשטח. סמל שני אברהם שרעבי התנדב להיכנס לתוך מערה זו לבדו. תוך סיכון חייו, הצליח בעזרת רובה אנגלי בלבד להרוג ששה מסתננים.״ 

עיטור האומץ ניתן לאברהם בנתניה, שנים רבות לאחר המבצע

 

עיטור האומץ ניתן לאברהם בנתניה, שנים רבות לאחר המבצע

עיטור האומץ ניתן לאברהם בנתניה, שנים רבות לאחר המבצע

עיטור האומץ ניתן לאברהם בנתניה, שנים רבות לאחר המבצע.

ב-14-2-1951 נולד אמיתי ברחובות. בשנת  1952 עברה משפחתינו לגור בנתניה, על פי רצונו של אבא  להימצא קרוב לקבר אחיו, ועל פי רצונה של אמא להתגורר בסמוך לאחותה, לונה נגר, בעלה שלמה וילדיהם.

שורשים מצד אמא

יונה שרעבי

יונה שרעבי

אמנו, יונה ג׳בלי - בתם של אברהם ומרים ג׳בלי (מאוחר יותר הררי) 2006-1919.
אברהם ג׳בלי שהיה סתת במקצועו -נולד בתימן תרל״ו-תש״ו 1946= 1875, 
בנם של סליימן (שלמה) וזהרה ג׳בלי שהיה חרש נחושת.

ב-1887 עלה אברהם ג׳בלי לארץ והוא כבן 11 יתום מאב ואם. אותה תקופה עלו הרבה תימנים לארץ כתנועה משיחית בהשפעת ספר הזהר בפסוק "אעלה בתמר". בספר שיר השירים פרק ז פסוק ט: "אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן וריח אפך כתפוחים״( בתמר בשינוי אותיות תרמ״ב, שנת 1882). העלייה התחילה בשנות 1660 והלאה בהשפעת ספר הזהר ושבתאי צבי.

מאחר ומצב העולים התימנים היה בכי רע, בגלל יוקר המחיה, לא יכלו להתגורר בתוך החומות בירושלים והתגוררו מחוץ לחומות בשכונת סילואן, באוהלים. כך גם סבא אברהם.

אברהם התחתן בגיל מאוחר יחסית ואשתו הראשונה מתה בלידתה את בנה בשנת 1904, הבן שרד. ושמו נקרא על שם סבו שלמה, סליימן. למרות הקשיים נשאר סבא אברהם לגור בירושלים. בניגוד אליו, אחיו הצעיר ממנו, שעלה אתו לארץ בשנת 1887 ,עזב למצרים בגלל המצב הכלכלי והפוליטי. שם התחתן עם יהודייה  איטלקייה ונולדו להם 6 בנים ובנות. מצבם הכלכלי היה טוב.

סבא אברהם עסק בסיתות, בעיקר לבניית דרכים .יחד עם זאת כיהודי דתי שומר מצוות, שלמד קרוא וכתוב, היה בקיא בתפילות ובקריאת התורה והתנ״ך . הוא נמשך מאוד ללימודי הזוהר והיה עוסק בזה במיוחד בלילות לאור נרות.

בעת מלחמת העולם הראשונה, 1918-1914, שלטו הטורקים בארץ.
הבריטים והצרפתים שלטו על כל צפון אפריקה עד מצרים, והבריטים רצו לכבוש את ארץ ישראל.
בארץ באותם, ימים, לא כל אשר יצא לעבודה חזר הביתה, כי השלטון הטורקי חטף כל בחור מגיל 15 ומעלה לשירות צבאי, וכך נשארו משפחות שלמות חסרי אבות ובנים בין לילה. זה מה שקרה גם לסבא אברהם שיום אחד לא חזר וילדו שלמה בן ה-10 מצא עצמו לפתע לבד ללא אם או אב.

החיים היו חסרי ערך ביחס לתקופה שאנו חיים, וכל הכאב, השכול והרעב היו דרך חיים.
שלמה הבן הצעיר, התגלגל למצרים בדרך לא דרך וכדי לשרוד היה משמש את החיילים והמפקדים בצבא הבריטי כמצחצח נעלים ומנקה צלחות, כדי להזין את עצמו משאריות האוכל.
כשסבא אברהם חזר לאחר שהצבא הטורקי הובס הבין מהר מאוד שסבלותיו לא הסתיימו, הוא איבד את בנו יחידו.
לאחר חיפושים נרחבים נודע לו שבנו במצרים ואז התקשר לאחיו הגר שם וביקשו למוצאו.
שלמה נמצא, אך עכשיו מבן אהוב שעזב, מצא בחור צעיר ממורמר, שלא הבין שמה שקרה לאביו היה מציאות חיים אכזרית. הפער שנוצר גרם למחלוקות שלא ניתנו לפשרה במשך שנים רבות.
בשנת 1918 סבא אברהם הבין מהר מאוד שהוא ובנו צריכים משפחה ואז החליט למצוא אשה והוא מצא את סבתא מרים.

סבתא מרים וסבא אברהם

סבתא מרים וסבא אברהם

סבתא מרים - בת יחיא וקמר ממשפחת נקש, (תר״ן -תשכ״ד 1890-1974 ) 
יחיא וקמר - נולדו בצנעא שבתימן , יחיא היה צורף במקצועו.

סבתא מרים עלתה ארצה בשנת 1900 כילדה יתומה כבת 10, נשואה לאדם הרבה יותר מבוגר ממנה ואין אנו יודעים את שמו. (בתימן היו משיאים ילדות אפילו בגיל 6, הסיבה הייתה שבמידה ושני ההורים נפטרו הילדים נהפכים לרכוש המדינה, וככאלה אוסלמו מיד. למנוע מצבים כאלה כשההורים היו חולים מאוד או ידעו שזמנם קצר היו משיאים אותם מיד לאנשים מבוגרים אפילו כאשה שניה לשמר את יהדותם).
בהגיעם לארץ גרו גם הם בירושלים, בסילוואן, מחוץ לחומות העיר באותה שכונת האוהלים שסבא אברהם גר.

עד כמה שידוע נולדו לסבתא מרים ולבעלה הראשון 4 בנות, שמן אינו ידוע והן נפטרו במהלך השנים בצעירותן. המצב הכלכלי ומזג האוויר היו בכי רע. וכמו כל התימנים שחיו בשכונה זו, גם הם גרו באוהלים בקור איום ונורא במיוחד בתקופת השלג. הביגוד היה מועט, ורוב הזמן גם השמיכות היו לחות או רטובות. בגלל מציאות עגומה זו אבדו את בנותיהן (לא ידוע מתי זה קרה ומקום קבורתן לא ידוע). הבעלים היו עובדים עבודות כפיים קשות ולא היו חוזרים כל לילה הביתה, לעיתים לבשו אותם בגדים למשך חודש שלם, והיו ישנים תחת כיפת השמים או בנקיקים ואם היו בעלי מזל מצאו מערה.

לאור המציאות הקשה חלה בעלה של סבתא ומצבו הלך והחמיר בשל חוסר התקשורת עם הישוב בתוך החומות והגישה לרופאים הייתה בלתי ניתנת להשגה. הם דבקו באמונתם והלכו להתפלל ולהשתטח על קברי צדיקים- יותר ממרפא גוף למרפא נפש. אך עם כל התפילות, המסירות והדבקות של סבתא מרים ובעלה לבריאות או חסדי שמים נפטר בעלה.

במציאות שכזו נשארה סבתא חסרת כל, אך סבתא מרים לא הייתה מאלו שיבכו ויתלוננו על מזלם הרע, היא האמינה שלחיים יש ערך וכל זמן שיש ביכולתה לשאת את המשא תצעד קדימה.
מאחר והיא חייה בסילוואן הכירה סבתא מרים את הנפשות החיות שם , אם מצרותיהם, או ממאבק חיים של כל אחד, כי השמחה לא הייתה מנת חלקם.

לפי מידע מדודה כוכבה, ששמעה את סבתא מרים מספרת, סבתא הכירה את סבא אברהם דרך מעשי החסד שעשתה כבר בצעירותה בשכונת האוהלים בסילוואן בהגיעה לארץ בתחילת המאה. היא עזרה לנשים בקשיים או בלידות, ובאחד הפעמים בשנת 1904 כשבאה לבקר את אשתו של סבא אברהם שידעה שהיא בהריון,  אמרו לה שהיא מתה בלידת תינוקה, אך התינוק שרד.
בשנת 1918 כשהילד שלמה בן 14 נישאו סבתא מרים וסבא אברהם בראש חודש אייר בשכונת שבת צדק בנחלאות בירושלים. סבתא מרים גידלה את שלמה, כאילו היה בנה. 
זמן קצר לאחר מכן הם עברו מעמק סילוואן לשכונת הפחים, או מה שנקרא שבת צדק בשכונת נחלאות ובנו את ביתם .
סבא עבד בסיתות אבנים לסלילת דרכים וסבתא דאגה לצרכי הבית והמשפחה .
שנה לאחר מכן, בשנת 1919 במזל טוב נולדה אמנו, בתם המשותפת הראשונה יונה. 
באותה שכונה נולדו ילדיהם: ירחמיאל 1921, משה 1923, לונה 1925, בת נוספת, שנפטרה ממחלת השעלת (שמה לא ידוע) ויחיאל 1928.

מזג האוויר, הקור והשלג, אופי העבודה והשינה תחת כיפת השמים וחוסר החימום גרם לסבא אברהם ולעובדים שאתו לחלות בכל מיני מחלות. לסבא אברהם כנראה נפגעו הריאות והוא נחלש מאד. הוא הבין מהר מאוד שהוא חייב לעזוב את ירושלים לאזור החוף שם מזג האוויר חם יותר, והחליט להתפרנס מחקלאות ,הוא הבין שאם יצור את הבסיס לכלכלת המשפחה, המשפחה תוכל לשרוד. הוא שאף שיהיה לו משק שיוכל לכלכל את המשפחה.
במסעו הראשון לשפלה עבר דרך תל אביב, אך מהר מאוד הבין שאדמת תל אביב חולית מדי ולא תוכל לקיים חקלאות. סבא המשיך מסעו צפונה והגיע לרעננה, שם זיהה שהאדמה טובה לחקלאות, ובשנת 1928 קנה מ"אגודת אחוזת רעננה" (חברה אמריקאית) כ-20 דונם בסכום של 329 גרוש. סבא אברהם היה התימני הראשון שבנה משק ברעננה, עובדה המצוינת בספר ההיסטוריה של רעננה. הוא החליט שזה יהיה מקום המגורים החדש, וככזה הוא הזמין חול וזיפזיף לבנית צריף למגורי המשפחה שתגיע מירושלים.

אגודת אחוזת רעננה

 

סבא אברהם חזר לירושלים וב-1929 אחרי הפסח, העמיס את אשתו וילדיו וכל מה שצברו במשך השנים על רכבת ונסע אתם עד קלקיליה, משם עם עגלות וחמורים עד רעננה.
הם הגיעו לרעננה בשנת 1929 תחילת האביב, סבא אברהם, עם ניסיונו בבניה ובסיתות, התחיל מיד בבניית הצריף המיועד. הוא הבין מהר מאוד שהוא יצטרך נגר להשלמת הצריף, והוא הזמין את חברו יהודה כהן מירושלים שיבוא לעזור לו בבניית הצריף . לאחר מכן גם יהודה כהן הנגר בנה את ביתו לא רחוק מסבא אברהם.

באותה תקופה של בנית הצריף ישנה כל המשפחה תחת כיפת השמים, כששה חודשים על ערמות החול והזיפזיף שלא השתמשו בו. תקופת הבניה נמשכה כל הקיץ עד בוא החורף, אמא סיפרה שהיא זאת שמרחה את הטיח בבנייה. בצריף גרו ההורים וששת ילדיהם. הילדים ישנו שניים שניים במיטות של הסוכנות, ראש לרגל ורגל לראש. מיטות ברזל עם קפיצים ששקעו בהם באמצע. הצריף נבנה שני חדרים ומטבח, החדרים אחד לסבא אברהם וסבתא מרים , והשני לששת הילדים.
בביתם החדש נולדו שלושת אחיהם הצעירים יצחק 1930, יעקב 1932 וצביה 1933.

באותם הזמנים לא היו מים זורמים, ולכן עבדו את האדמה בהתאם לעונות השנה. האדמה נחרשה על ידי 12 זוגות סוסים וחמור בחריש עמוק וגידלו בה גידולי חורף. הזריעה הראשונה בקרקע הייתה מיקשת אבטיחים. מאוחר יותר גידלו שדות תפוחי אדמה ועצי פרי הדר. 
מסביב למושבה גרו בשכנות משפחות של חמולות בדואיות, שאיתם רוב הזמן חיו בשלום.
האב, שהחליט להרחיב את מקורות הפרנסה, פתח חנות מכולת קטנה לשרות תושבי הסביבה. מידי יום, השכם בבקר, היה יוצא ברכיבה על חמור ליפו וחוזר בערב בהליכה רגלית אחרי החמור העמוס במצרכים בסיסיים.  בגלל מצבו הבריאותי המעורער (כנראה חלה בשחפת) עבדה סבתא מרים קשה בבית, במשק ובחנות, את הילדים יילדה לבדה בביתה ומהר חזרה לעבודתה; אם זה לחלוב את הפרות, להכין חמאה וגבינות, לאסוף את ביצי התרנגולות, לאפות לחם ולמכור במכולת,  ומאוחר יותר מכרה גם לתנובה ביפו. שום דבר לא הלך לאיבוד, בכל השתמשה, משקי הקמח שהייתה מוכרת, הייתה חותכת ותופרת מהם שקיות אוכל לילדים לבית הספר.
משק המשפחה הורחב עם רכישת פרה אחת, ולאחריה נוספו עוד כ- 20 פרות. למשפחה היה פר גדול וחזק אחד בשם ״תותח״, והוא שימש להרבעה של כל פרות המושבה. היו להם גם תרנגולות, כך שאוכל לא היה חסר, במיוחד בתקופות הקשות שהיו בארץ.

תקופת החריש, דודנו ירחמיאל הררי מימין למטה

תקופת החריש, דודנו ירחמיאל הררי מימין למטה

פה נוסיף סיפור יפה שעבר בין אמנו וכל הדודים והדודות, סיפור פדיון החמור:
על פי הלכות הדת צריך לפדות חמור ראשון בשה ששוחטים, או שנותנים את השה החי לכהן, שעושה בו כרצונו ואז לא צריך להורגו. כמו שנאמר בספר שמות פרק י״ג פסוק י״ג: ״ ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו״. בתחילת שנות השלושים נולד חמור ראשון לאתון של המשפחה וסבא רצה לקיים את המנהג של פדיון החמור. מכיוון שבמושבה רעננה לא היה נהוג לקיים מנהג זה, לקח סבא את החמור הצעיר, קישט אותו בפרחים ומחרוזות וצעד אתו ברגל בליווי המשפחה לתל אביב. שם בטקס מיוחד , בנוכחות מכרים ומשתתפים רבים, הובילו את החמור המקושט בשיירה, ברוב פאר. העלו את החמור על הבמה, שהוקמה במיוחד למטרה זו והמתינו לנעירת החמור. כאשר החמור נער שחטו את הכבש ככופר לפדיון החמור.

אמנו יונה, בהיותה האחות הגדולה עזרה לגדל את אחיה ואחיותיה, בנוסף לעבודות המשק הרבות. המשק גדל והילדים החלו להיות יותר ויותר מעורבים. לשם מכירת החלב ומוצרי החלב ביפו היו צריכים לעזוב את הבית ב 4 לפנות בוקר. בכסף שהיו מקבלים החלו לקנות שקי קמח, אורז, שמן ומוצרי יסוד. בתחילה באו הבדואים לקנות חלק ממוצרי היסוד ולאחר מכן הצטרפו גם תושבי רעננה . כשסבא ראה שמתחילה להיות יציבות בדרישות פתח חנות קטנה, שאותה נהלה סבתא מרים. 
הסיפורים היו שסבתא מרים נהגה לשפוט בסכסוכים בין חברותיה ושכנותיה, נתנה עצה ואם צריך גם עידוד. סבתא מרים זכרה את תאריכי הלידה של כל ילדיהן וכשהגיע הזמן לרשום להם את תעודות הלידה, (זה לא נעשה מיד), היו הנשים נוהגות לבוא אליה שתזכיר להן מה היה תאריך הלידה של ילדיהם.  סבתא בורכה בחוכמת חיים וזיכרון מעולה וכמובן ברוחב לב ובנדיבות.

השנים עשו את שלהן ומצבו הבריאותי של סבא אברהם התדרדר, עול הפרנסה והבית נפל על כתפיה של סבתא מרים ולזה התווספה הדאגה לבריאותו של סבא אברהם, השותף היקר בחייה, שיחד הגשימו בניית משפחה לתפארת, עם אמונה חזקה והודאה לבורא עולם, כפי שנאמר אשת חייל.

הבית ברעננה

הבית ברעננה

תמונה משפחתית

 

סבא אברהם העריך מאד את סבתא מרים על מסירותה ועבודתה הקשה, על ערש דווי הוא קרא לה והביע את הערכתו אליה והתנצל בפניה שהוא משאיר אותה ללא פרוטה, והיא צריכה לעבוד לפרנסתה ולפרנסת ילדיה שבחלקם עדיין היו צעירים. סבתא אהבה אותו מאד. סבא נפטר מספר חודשים לאחר ארוסי יונה אמנו, בתו הראשונה לבחיר ליבה אברהם שרעבי, ולצער המשפחה, לא זכה להשתתף בשמחת חתונתם, בשנת 1945. כבן שבעים שנה היה במותו. 
סבתא מרים נפטרה ברעננה ב-1.1.1974. שניהם קבורים בהר הזיתים בירושלים בחלקה התימנית, יהא זכרם ברוך.

 בית שרעבי מימין ובית הכנסת ״נצח ישראל״

בית שרעבי מימין ובית הכנסת ״נצח ישראל״ לפני הריסה. רחוב פתח תקווה פינת גבע

אנו מודים לכל אנשי המשפחה שעזרו לנו באיסוף החומר וכתיבתו והם:
דוד משה הררי, דוד יעקב הררי, דודה כוכבה הררי, דודה צביה הררי, דוד נתן שרעבי ז״ל, דודה רינה שרעבי ז״ל, בת דודתנו נילי נגר ובן דודנו אבי נגר, שעזר גם בניסוח המאמר וכתיבתו.

בית שרעבי, מבט מרחוב גבע

בית שרעבי, מבט מרחוב גבע

בית הכנסת הישן

בית הכנסת הישן "נצח ישראל" בעת הריסתו



 

אלבום תמונות