מוזיאון ראשונים לתולדות נתניה

ראשונים בעיר

חנה מגיד אלברט

תאריך לידתה 2.1.1933
בן זוגה: מאיר מגיד
ילדים: ניר מגיד, מיכל מגיד-שלו, דרור מגיד

קורות חיים

אני ילידת נתניה, אף על פי שנולדתי בירושלים בבית החולים "שערי צדק". בירושלים גר אז סבי מצד אמי, הרב יצחק גרינוולד, שהיה בין גואלי אדמת גוש עציון - אז "מגדל עדר", ולשם נסעה אמי כדי ללדת אותי.
כשהייתי בת 6 חודשים חליתי במלריה, לכן גרנו תקופת-מה בשכונת "מכבי" ביפו, ואבי המשיך לעבוד בנתניה. בדרך כלל הצטרפתי אליו וביליתי אצל סבי וסבתי, רחל וישראל אלברט בביתם שברח' הרצל 17. חודשים אחדים לפני שחזרנו לנתניה גרנו בירושלים בשכונת הבוכרים קרוב לסבי, יצחק גרינוולד, ושם נולדה אחותי, שושנה.
כשחזרה המשפחה למושבה נתניה, גרנו ב"גבעת הנוטע", "גבעת הנוטרים", שבפינת הרצל-סמילנסקי. בתקופה זו היה אבי נוטר במשטרת הוד מלכותה. למדתי ב"גן סאלד" שברח' דיזנגוף אצל הגננות חביבה וציפורה ועד כיתה ג' בבית הספר ע"ש ח"נ ביאליק. בכיתה א' לימדה אותי המורה אידה מקורי, בכיתה ב' - חנה מוסקוביץ ובכיתה ג' - מרים גולדמן. מתקופה זו זכורים לי סלילת רח' סמילנסקי והמצעדים של הצבא הבריטי, שלוו בתזמורת של סקוטים במגרש הגדול שבין רח' הנוטע לבין שדרות בנימין.
את סלילת הרחוב הראשון בנתניה ב-1937 אני זוכרת משום ששפכתי עליו את דמי - רוכבת אופניים דרסה אותי והפילה אותי אחרונית - רסיס חצץ בכביש הנסלל פגע בראשי.
כיוון שעברנו לגור עם סבי וסבתי בשכונת בן ציון בדרום-מזרח לבית העלמין הישן, התחלתי ללמוד בבית הספר "תחכמוני". למדנו אז בכיתות מצורפות ד'-ה', ה'-ו'. המחנכת, שהשאירה עליי את חותמה יותר מכל מורה בבית הספר, הייתה דבורה מינקין, מורה ומחנכת למופת. גרנו בצריף מבודד בשדה חילף סמוך למקשת אבטיחים ופרדסים, ובלילות ייללו תנים מתחת לחלוננו.
שכונת בן ציון נבנתה בגלי הדיונות של החולה הנודדת. הדרך מן השכונה לבית הספר עברה בתוך מנהרת עצי אקציה (שיטה קוצנית וריחנית), שקבעה את גבולות הפרדסים שבאזור. הייתה בשכונה מכולת של משפחת טלבי, מחלבה של הרפתנים, משפחת זילברשטיין, אך כל יתר המוסדות היו במושבה גופא. כלי התחבורה היחיד שלנו למושבה היה חמור גדול לבן.
סיימתי את בית הספר "תחכמוני" במחזור ד', שנת תש"ו, 1946. בתקופה זו הייתי חברה ב"נוער המזרחי", אך כאשר עליתי לכיתה ט', לתיכון ע"ש טשרניחובסקי, התפקרתי - הצטרפתי ל"נוער העובד" ובמסגרת זו ל"פלוגה הימית" ול"הגנה". את שבועת האמונים שלי ל"הגנה" נשבעתי על אותה גבעת ילדות שלי - "גבעת הנוטע". כחברה בכיתת הבנות "אופקים" שימשתי כקשרית. מן המגדל של בית הספר "ביאליק-טשרניחובסקי" נהגנו להתקשר במורס ליישובים שבעמק חפר ובגוש תל מונד. במסגרת "ההגנה" התאמנו בפרדסי אביחיל ובאזור עין התכלת.
מתקופה זו זכורה לי מלחמת הכרוזים שבין ההגנה למחנה הפורשים: נהגנו לצאת בשעה מוקדמת, בדרכנו לבית הספר, דלי דבק ביד אחת וחבילת כרוזים ושפכטל (מרית). הדבקנו כרוזים נגד ה"ספר הלבן" ובעד עליית פליטים למולדת, והשתתפנו במצעדי מחאה ברח' הרצל.
בתקופה של תליית שלושת הסרג'נטים הבריטים סבבנו זוגות-זוגות בעיר, ובמסווה של זוגות נאהבים נשא בן הזוג רימונים ונשק בבטלדרס. נשמנו לרווחה, כשהכול עבר בשלום.
בשנת 1947 כבר גרנו במושבה, ברח' הנוטע 9, בבית "גלינה". זה היה אחד מן הבתים הראשונים המשותפים, שנבנו באותו מגרש מצעדים של הצבא הבריטי. בתקופה זו הדרכתי ב"נוער העובד". קן התנועה היה ב"בית הפועלים" שברחוב סמילנסקי.
עם ההצבעה על הקמת בית לאומי בארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947, כשהחלו פעולות האיבה, גויסו תלמידי התיכון להקמת ביצורים באזור גוש תל מונד. שימשתי שם גם כקשרית בזמן קרב שהיה באזור. סיימתי את לימודיי ב"טשרניחובסקי" במחזור ה', בשנת תשי"ג.
ב-1949 הכרתי את בחיר לבי, מאיר מגיד ז"ל, ונישאנו ב-20 בנובמבר 1951. באותה שנה התחלתי את עבודתי בהוראה בבית הספר בבית יצחק, שהיה סניף של בית הספר "ביאליק". לאחר ארבע שנות הוראה, כשנולד בננו הבכור, דרור הי"ד, ב-22 ביולי 1954, יצאתי לשנה של חופשת לידה כדי לגדל אותו, אך הוזעקתי בחנוכה בידי המחנך שלי מ"טשרניחובסקי", מר צבי וולמוט, כדי למלא את מקומו של אחד המורים, שנקרא לשליחות בחו"ל. מבית הספר הזה לקח אותי מר אליהו בן יהודה כדי להקים את בית הספר "שורשים". ב-2 באוקטובר 1958 נולד בננו השני, ניר.
בשנת 1960, בגלל מחלה שתקפה אותי, אישר לי המפקח צבי פרח לעבור לבית הספר "ביאליק", שהיה סמוך לביתנו ברח' שמואל הנציב 44. לימדתי בבית הספר הזה עד שנת 1972. כיוון שב-27 במארס 1972 נולדה בת זקוניי, מיכל, ומאחר שבאותה שנה סיימתי את לימודי התואר הראשון במקרא ובלשון העברית, פרשתי מן העבודה בבית הספר היסודי.
נתקבלתי להוראה במקרא ובלשון בתיכון "שרת". באותה שנה התגייס בני דרור לצה"ל, לאחר שסיים את חוק לימודיו ב"שרת". בי"ג בתשרי תשי"ג, 9 באוקטובר 1972, נפל דרור בקרבות יום כיפור ברמת הגולן. דרור שירת בסיירת חטיבה 7, ונפל עם 23 מחבריו כאשר הם הותקפו בידי קומנדו סורי ליד החרמונית. ליד קיבוץ אלרום ניצבת האנדרטה לזכרם. דרור נטמן בבית הקברות, שלא רחוק ממנו עברה עליי ילדותי. מכה זו ניחתה עלינו שישה חודשים לאחר שנפטר אחי היקר, אלי תלם הי"ד, בערב פסח, מארס 1973. במשך תקופה ממושכת התנדבתי לעבודה ב"יד לבנים".
בעבודתי בהוראת הלשון ב"שרת" חיברתי לתלמידיי חוברות, שבהם ליקטתי חומרים, שלא נמצאו בספרים. לאחר נפילתו של דרור, בשיתוף עם מנהל "שרת", יחיאל עצמון ז"ל, הוצאתי לאור את הספרים "ילקוט תיקוני לשון" ו"ילקוט תיקוני הגייה" לזכרו של דרור ולזכר חבריו בסיירת. את הספרים האלה ערכתי והתקנתי מחדש לצורך אישורם במשרד החינוך והתרבות. לאחר מכן הוצאתי אותם לאור בהוצאת הספרים "דביר", לימים בבעלות "זמורה-ביתן", וכיום בבעלות "כינרת/זמורה-ביתן".
במשך השנים הוצאתי לאור באותה ההוצאה גם את ספריי "מושגי יסוד בתורת ההגה ובתורת הצורות", "תולדות לשוננו" ואת סדרת הספרים "לשוננו" ב-ט', כולם מאושרים ב"משרד החינוך". לאחרונה יצאו לאור גם שתי חוברות נוספות "כתיבון" (עוסק בכללי הכתיב חסר הניקוד) ו"פיסוקון" (עוסק בכללי הפיסוק), גם הם בהוצאת "דביר".
בשנת 1983, כעשר שנים לאחר נפילתו של דרור בכורי, נפטר מאיר אישי מהתקף לב. מאיר היה מנהל בכיר בבנק לאומי בסניף הרצל 5, והיה פעיל בין היתר ב"ועד למען החייל" ובמפלגה הליברלית. שנים אחדות אף היה חבר במועצת העיר מטעם הרשימה שבראשות עובד בן עמי.
בשנת 1983 הקמתי את הסניף של "איגוד נשים אקדמאיות" בנתניה, וכיהנתי כיו"ר האיגוד עד שנת 1989.
בשנת 1985, לאחר שסיימתי את התואר השני בלשון העברית, התחלתי את עבודתי ב"מכללת זינמן" שב"מכון וינגייט". שנים אחדות עבדתי בתיכון "שרת" וגם במכללה, וב-1990 פרשתי מעבודתי ב"שרת". ביוני 2000 פרשתי מן המכללה לאחר 49 שנים של סיפוק ושל הנאה במלאכת ההוראה. במהלך שנים אלה לימדתי בכל השלבים של מערכת החינוך - החל בכיתה א' וכלה באוניברסיטת תל אביב. חינכתי דורות רבים של תלמידים, וכולם היו בניי.
כיום אני גרה ברמת פולג ליד בני ניר וליד נכדיי עדי, גל ורן. בתי מיכל ומודי חתני (נכדם של חנה ומרדכי מוסקוביץ) עם נכדי זיו חיים עתה בארה"ב. שם ממשיכה מיכל את לימודיה לתואר השלישי.